מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה ביטון, בהיותי בת 4, בשנת 1950 עלתה משפחתי מתימן לארץ ישראל.

עם קום מדינת ישראל בה' באייר תש"ח הגיעה שעת העלייה של יהודי תימן. הג'וינט והסוכנות היהודית נקראו על ידי ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון לקבל על עצמם את המשימה הגדולה של העלאת יהודי תימן בהמוניהם. עליה זו נקראה: "על כנפי נשרים".

המבצע החל עוד בדצמבר 1948 במבצע סודי, שהתפרסם רק 11 חודשים לאחר מכן, כשהגיעו לארץ כ- 30,000 עולים.

משפחתי עלתה בראשית שנת 1950 מהכפר מלכד שנמצא במרכז תימן בחלקו ההררי.

בכפר שלנו חיה משפחתי מזה דורות, משפחת חממה לדורותיה.  משפחתי הייתה המשפחה היהודית הגדולה והיחידה בכפר, שכולו ערבים מוסלמים.

בשנת תש"ט, בחודש אלול הגיעה השמועה לכפרנו, שקמה מדינת ישראל ובראשה "מלך ישראל" והגיע הזמן לצאת מהגלות. בתוך שבוע התארגנה משפחתי בחיפזון, כמו ביציאת מצרים, ואפילו הלחם שאפו דמה למצות שאפו אבותינו בצאתם ממצרים.

כל משפחת חממי המורחבת נאלצה למכור בפרוטות את רכושם, את אדמותיהם, ואת תכשיטיהם. לצערי בתוך מהומת העלייה וההתרגשות מהבשורה נפטר סבי ז"ל, מצד אמי, והמשפחה נאלצה לשבת שבעה. בתום השבעה, יצאנו לדרך שארכה כחצי שנה ובתומה הגענו למחנה עלייה, חאשד, בעיר עדן שבדרום תימן.

הורי הגיעו למחנה עם שתי בנות תאומות – אחותי התאומה זוהרה, ואני שרה.

במחנה נולד אחינו השלישי בסמוך לחג הפורים, ועל כן נקרא מרדכי. אחרי שהות קצרה במחנה עלינו על משאיות בדרכנו לשדה התעופה של העיר עדן שם חיכו לנו מטוסים שנשלחו מהארץ.

כולנו שמחים ומתרגשים מאוד כשהפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי" בפיהם של המבוגרים שבינינו. עלינו למטוס בעזרת שליחי הסוכנות היהודית והגענו לארץ ישראל בראשית שנת 1950, למחנה העלייה עין שמר.

בעין שמר ריכזו אותנו באולם גדול, ושם נשארנו ללינת לילה באוהלים, שתי משפחות בכל אוהל – דבר שגרם לאי נוחות ואי נעימות. כך חיינו במשך 7 חודשים.

מכאן נשלחנו למעברת "נוריס" שנמצאת במעלה הגלבוע. החיים במחנה היו מלאי מתח ודאגה לגורלו של אחי התינוק שהיה בן חצי שנה בלבד, זאת מכיוון שנפוצה השמועה שגורמים במחנה העלימו ילדים, מבתי הילדים, ומסרו אותם לאימוץ. אמא שלי עמדה על המשמר ולא זזה מבית הילדים גם בלילה. במהלך שהותינו במעברת "נוריס" נוספה אחות למשפחתנו – מיכל שמה.

לשמחתנו עזבנו את המעברה הזאת בשלום. בשנת 1951 העבירו אותנו למעברת "קסטינה", היא קריית-מלאכי כיום. משנת 1951 והלאה גרה משפחתי בקריית מלאכי. אבי היה מבוני הבתים הראשונים של הקרייה. זאת לאחר ששהינו קרוב לשנה במעברת "קסטינה" באוהלים. החיים באוהלים היו קשים מאוד. סבלנו מחום בקיץ, וקור, גשמים וסערות בחורף. אך הוריי שמחו על הזכות שנפלה בחלקם להיות שותפים בבניית ישוב בארץ ישראל.

בקריית מלאכי עשיתי את כל ילדותי מגן חובה (גיל 5) עד כיתה ח' (גיל 14). היינו בין התלמידים הראשונים בבית הספר הראשון בקריית-מלאכי, בית ספר "האחים". ביה"ס נקרא על שם צבי ואפריים גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר, שנפלו במלחמת העצמאות.

רבקה ומרדכי, היו מקימי בית הספר ומערכת החינוך בכלל בקריה.  רבקה הייתה המנהלת הראשונה של בית הספר, אישה מדהימה משכמה ומעלה שהחדירה בנו ערכים של אהבת הארץ והעם. גם הוריי היו אנשים ערכיים, שנושא החינוך היה בראש מעייניהם, ודאגו לכך שכל ילדיהם ילמדו בבתי ספר ראויים וטובים. כולנו למדנו במערכת החינוך ועשינו חיל בלימודנו. בתום לימודנו בבית הספר היסודי, המשכנו לתיכון בקיבוץ חפץ חיים, שם למדנו בתנאי פנימייה, במשך 4 שנים.

גם אני ממשיכה את דרכם של הוריי, חזרתי לקריית מלאכי וכאן בניתי את ביתי, נישאתי לבן המקום (יוסף ביטון ז"ל) ושם וזכינו להולדתם של 5 ילדינו המקסימים: אילנית, יפעת, עינבל, אריאל, ורעות.

בעלי ואני עסקנו בחינוך במשך 20 שנה והעמדנו תלמידים רבים וטובים כולל את ילדינו.

אחרי 20 שנה בקריית מלאכי ראינו לנכון להצטרף לחלוצי יהודה ושומרון. בשנת 1985 נענינו לקריאה של תנועת גוש אמונים, והצטרפנו למתישבי הישוב "בית-אל" בו התגוררנו כ-20 שנה.

עם ההתנתקות מגוש קטיף, מצאנו לנכון לעבור לאשדוד על מנת לתמוך בבתי אילנית ומשפחתה, שהיו בין המפונים. משימה משפחתית חשובה.

אני מלאת תודה לריבונו של עולם על שזיכה אותי במשפחה מקסימה. כל ילדי אקדמאים, ערכיים ומגדלים משפחות לתפארת עם ישראל.

אני מאושרת להיות חלק מעם ישראל שחי בארצו, ומגדל בה את משפחתו. כיום אני גרה "בבאר-גנים" ליד שתי בנותי, אילנית ורעות, דבר שמסב לי נחת גדולה.

הזוית האישית

זוהר ומעיין – היה לנו ממש כיף לעבוד ביחד להיפגש, לשתף, ללמוד… במיוחד, שאנחנו סבתא נכדה וחברה.