מאגר סיפורי מורשת

לא למדתי בבית הספר, אלא אבי לימד אותי תורה ותנ"ך בבית. הוא לימד אותי גם את קריאת התורה עם כל הטעמים והדקדוקים. אני זוכר טוב את אחת משיטות הלימוד והחינוך שהיו נהוגות אצלנו, המורה, אבי, היה מניח לי מתחת לסנטרי אבן קטנה מוצמדת לצווארי ומכופף את ראשי כלפי הספר, כך ישבתי במשך שעות עם האבן המוצמדת ולומד תורה. ברגע שהרמתי את ראשי מן הספר האבן הייתה נופלת על הקרקע וכך גילה אבי שהסרתי את עיני מן הספר ומיד נענשתי.

בשנת 1947, בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת המדינה, מצבם של יהודי תימן נעשה קשה, התחלנו להרגיש את השנאה של שכנינו הערביים כלפינו. פחדנו לצאת מחוץ לבית. כשהגיעה אלינו הידיעה שקמה מדינה בישראל ושמענו שבעיר עדן מתארגנות קבוצות של יהודים במטרה לעלות לארץ, החלטנו לעזוב הכל ולברוח מהכפר שלנו, רכבנו על חמורים, הדרך הייתה מסוכנת ולכן הלכנו בשיירות של שלושים-ארבעים איש. לא פעם היו התנכלויות של שודדים ערבים על השיירה. עד שהגענו לעיר תעיז – היא העיר השנייה בגודלה בתימן. אכלנו כל הדרך רק פיתות, דבש ותמרים. מתעיז נסענו במכוניות עד לעדאן. שם הצטופפו כבר המוני יהודים – אנשים, נשים וטף שחיכו לעלות לארץ.

כשהגענו לעדן שיכנו אותנו במחנה עולים שאורגן על ידי ועד הג'וינט. המתנו זמן רב במחנה בציפייה גדולה שנזכה כבר  לעלות לארץ ישראל. אך השלטונות בתימן אסרו על היהודים לעזוב את תימן. עד שבשנת 1949 עלה לשלטון בתימן אימאם חדש שהתיר ליהודי תימן לעלות לישראל, בעקבות אישור העליה לארץ התחיל משא ומתן בין הג'וינט לבין הבריטים, ששלטו אז בעאדן, כדי לאפשר טיסות מעדן לישראל. הדרך היחידה כדי להגיע לארץ הייתה רק דרך האוויר, מכיוון שמצרים לא איפשרה ליהודי תימן לעבור בשטחה. ההמתנה הייתה ארוכה תורים ארוכים השתרכו, כולם רצו לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה. בכל יום עלו המוני יהודים על מטוסים ונחתו בישראל. העליה ההמונית אורגנה ובוצעה על ידי הגו'ינט במבצע שכונה בשם "מרבד הקסמים".

ב"ה לקראת סיום שנת 1949 עלינו למטוס בדרכינו לארץ ישראל. נחתנו בשדה התעופה בלוד ומיד כשרגלינו דרכה על אדמת הארץ, התכופפנו ונישקנו את  אדמת הקודש – ישראל. הארץ שכה נכספנו להגיע אליה. משדה התעופה בלוד היפנו אותנו למחנה העולים בראש העין, שם שהינו בערך שנה, לאחר מכן  העבירו אותנו ועוד שמונים וארבע משפחות עולי תימן למושב משען בדרום שליד אשקלון.

 מושב משען בשנות ה – 50

במושב משען מצאנו הזנחה קשה, המקום היה עזוב לגמרי והעלה קוצים ודרדרים. המקום היה מלא ביתושים, הבתים היו עשויים מפח או אוהלים מבד. הבתים היו רעועים וללא תנאים ראויים ללא מים בבית ובלי חשמל, כך חיינו במשך שנה תמימה, לאחר שנה התחלנו לבנות בכוחות עצמנו את הבתים מלבנים ואבנים. המדינה ביקשה לעודד אותנו לעבוד בעבודת בניין, לכן היא הציעה שכל מי שירבה בבניית בתים שכרו יגדל. כולם נרתמו לעבודה ולאחר שנה סיימנו את בנית הבתים במושב. בסיום הבניה נערכה הגרלה על הבתים, בין כל תושבי המושב. אנשי הסוכנות מיספרו את הבתים כל אחד הרים פתק עם מספר, המספר שעלה בגורלו  היה לביתו. אך עדיין לא היו לנו מים בתוך הבית. המים היו מחוץ לבית, היו שני ברזים בלבד שסיפקו מים לכל תושבי המושב. בשנה הראשונה עסקנו בחקלאות וגידלנו ירקות, סלק וסוכר ולאחר מכן החזקנו גם רפת וכך התפרנסנו.

בגיל 18 התחתנתי וב"ה כיום יש לי שלושים נכדים ועשרה נינים כ"י, רווה מהם הרבה נחת למרות הקשיים הראשונים בארץ, שמחנו שזכינו לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה.

מושב משען: "מַשְׁעֵן הוא מושב במישור החוף הדרומי, ליד העיר אשקלון, המשתייך למועצה אזורית חוף אשקלון.

היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתימן. שמו של היישוב לקוח מפסוק בספר ישעיהו: "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה מַשְׁעֵן ומשענה כל משען לחם וכל משען מים". בראשית ימיו שוכנו המתיישבים באוהלים בסמוך למחנה הקבע, ונשכרו כעובדים לצורך בניית בתיהם. המושב אוכלס על ידי עולי תימן אשר עד היום מהווים רוב מוחלט של בעלי המשקים.

תשע"ה 2015