מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה אלידע בשנת 1932 יצאתי לאוויר העולם, הוריי קראו לי בשם יונה כשמה של ציפור קלילה. נולדתי בתימן לאימי מרים ולאבי חיים תמיר.

כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מאוד לטייל בשדות הכפר יחד עם הפרות והקופים,אהבתי גם לקרוא ספרים ולשחק בכדור עם חברותיי את המשחק הידוע "חיי שרה", היה לי תחביב מיוחד לעזור לאימא ולהכין את המאכלים התימנים האהובים עלי. כמו למשל : ג'חנון,מלאוח,קובנה.

תקופה קצרה גרנו באחד הכפרים בתימן עד שעברנו לעדן.העיר עדן היא עיר נמל שהייתה בעבר בירתה של דרום תימן,  העיר שימשה כדרך מעבר לארצות השונות. אנחנו הגענו אליה במטרה לעלות ממנה לארץ ישראל, ארץ הקודש. למה דווקא ארץ ישראל? מאז ומתמיד רציתי לעלות ארצה אני מרגישה שהחיבור שלי נימצא שם וזה מקומי הטבעי.

בשנת 1942 עלינו לארץ ישראל, עליתי עם הוריי ועם עוד משפחות מתימן. העלייה לא הייתה קלה כלל, אבל בזכות הרצון החזק שלנו לעלות ארצה וויתרנו על כל הטוב שהיה לנו בעדן. הפלגנו כל המשפחות באוניה עד למצרים, שם ירדנו ועלינו לרכבת שהסיעה אותנו ישירות לתל אביב.

בתקופה שעלינו לארץ שלטו הבריטים על ארץ ישראל. את משפחתי ואת כל שאר המשפחות הכניסו לתוך אולם גדול וכל משפחה קיבלה פינה משלה שתתגורר שם עד שתימצא מקום להיות בו.

לאחר שבוע הם אמרו לכולם לארוז את כל החפצים, המזוודות ואת כל החפצים שהספקנו כבר לפרק. פתאום היינו צריכים לחפש מקום אחר כדי להתגורר שם. למזלנו, אבי הכיר את יוסף חברו הטוב מחדרה שעזר לנו למצוא דירה בשכירות. הבית שהשכרנו היה בשכונת התקווה, הבית היה בנוי מחצר גדולה, המטבח היה קטן וצר עם טבון וטוחן. בקומה השנייה היה חדר עם קן של יונים ובנוסף היה חדר שנועד לחלב. ליד הבית היו שדות של תמרים.

כשהגעתי לארץ לא דיברתי עברית, אך מהר מאוד למדתי את השפה מהרחוב ומשיעורים פרטים שהוריי דאגו לתת לי. אמנם, לא היה באפשרותי ללמוד בבית ספר רגיל אך שיעורים פרטים ממש עזרו לי ללמוד את השפה כמו שצריך ויכולתי לשוחח בעברית ובערבית.

המצב הכלכלי היה קשה מאוד. אבי עבד בפרדס ובחקלאות ואמי הייתה עקרת בית, לא היה באפשרותה לעבוד כי היא הייתה צריכה לגדל את אחיי ולשמור עליהם. ולכן נאלצתי בגיל צעיר מאוד לצאת לעבוד במשק בית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. זמן רב לקח לי עד שהצלחתי לרכוש לעצמי חברות טובות, אבל אחרי שהכרתי את חברותיי וידידותיי, חיינו בידידות ובאחווה רבה, חברות שנמשכת עד היום.

בשנת 1949 בהיותי בת 17 התחתנתי. בגלל המצב הכלכלי הקשה בתקופה זו, אבי רצה לשדך אותי לאדם עשיר מאוד ,אך הוא היה אלמן עם ילדים, כמובן שאני סירבתי לאבי. תמיד היה לי את הרצון לילדים משלי לכן התנגדתי לבקשת אבי. לבסוף התחתנתי עם השכן שלמה שבמקרה הכרתי אותו.

החתונה שלנו נערכה בביתנו הקטן והחם בארץ. הורי הם אלו שדאגו לכל ההכנות לקראת החתונה. את כל האוכל בישלה אימי, הייתה לה עבודה רבה,  כי כמות האורחים והמשתתפים הייתה גדולה. שחטו כבש שלם  כדי שיספיק לכולם. נכנסתי לחדרי ללבוש את השמלה שלי שלא הייתה לבנה וגדולה כמו שתמיד רציתי, אך  לא זה, מה שגרם לי להצטער, הסתפקתי בבגדי השבת שלי.ושמחתי שהנה הרגע המיוחל הזה מגיע, הרגע שאני לא אשכח לעולם. סוף סוף הכל מוכן ואפשר להתחיל בחתונה. כבר בתחילת החתונה היו אנשים שתופפו על הפחים כדי לשמח אותי, כולם שרו  ונהנו ואני הייתי מאושרת מאוד.

אחרי החתונה אני ובעלי שלמה עברנו לגור בבית לבד בקרבת מקום להוריי. בעלי עבד לפרנס את המשפחה, גם אני עבדתי בעבודות מרובות בעיקר במשק בית.

בשנת 1951 בהיותי בת 19 זה קורה. אני הפכתי להיות אימא, נולד  לי בני הבכור ומאז לידתו האושר לא ניגמר. אחר כך  נולדה לי גם בת. אני ושלמה נשארנו יחד תמיד, אף פעם לא פקפקתי באהבה המשותפת שלנו.

המסר שלמדתי מהחיים שצריך לנצל אותם נכון ובדרך הכי טובה!!!

תשע"ו