מאגר סיפורי מורשת

הסבתא הגב' ציונה מדר מספרת לנכדתה חנה את סיפור משפחתה וסיפור חייה של אימה, חממה כהן ז"ל, סבתא רבתא של חנה.

גלות תימן

מגלות בית ראשון הגיעו גולי תימן וביניהם משפחתי משפחת הכוהנים לכפר שרעב שבתימן. בתקופת בית שני עזרא הסופר הזמין את גולי תימן לבוא לארץ, אך גולי תימן סרבו להצטרף אליו, בטענה שבית שני גם יחרב ואין טעם לבוא ולגלות פעם נוספת, ולכן נשארו בתימן. עזרא הסופר כעס וקיללם "כולכם תהיו ראשים" – שלא יהיה  לכם מנהיג אחד או רבי, שיגרום לאיחוד אלא כל אחד ירצה להיות ראש, ולכן עד היום רואים בעדת תימן שאין מנהיג ראשי לעדה.

החיים בשרעב שבתימן

כידוע, בתימן החיים לא היו תמיד קלים מבחינה גשמית:  משפחות רבות התגוררו יחד בבית אחד, כל מי שהתחתן בנו לו חדר כתוספת לבית הוריו. ובת שהתחתנה הייתה צריכה לעבור לגור בבית חמיה. מידי יום ביומו עמלו הנשים לאפות פיתות ולחוח טרי ולבשל אוכל טרי. את המים לצורכי הבית היו צריכים לשאוב מהבאר. ואת הכביסה כיבסו בנהר. הביגוד נתפר על ידי הנשים וקושט ברקמות יפות ומיוחדות. גם חלק מהתכשיטים יצרו הנשים.

לעומת זאת, החיים הרוחניים היו עשירים באיכות ובכמות:

בשרעב היו רבנים גאונים ותלמידי חכמים כדוגמת הרב שלום שבזי, הרב שלום שרעבי ועוד רבים. מרגע שהילד ידע לדבר, לימדוהו להתפלל ולקרוא בטעמי המקרא. את קריאת התורה כל אחד מבני תימן מגדול ועד קטן ידע לקרוא  עם טעמים, וכשהיו עולים לתורה, העולה היה קורא בעצמו בתורה. למשפחתה של סבתא רבתא היה בית כנסת שהשקיעו בו רבות, ולימוד התורה תמיד בקע מבין כתליו. קראו לו "הבית כנסת של הכוהנים" – כי משפחתה משפחת כהן. לא היו להם הרבה ספרים, ולכן בחומש אחד או גמרא אחת למדו מספר תלמידים יחד. ובזכות זה ידעו לקרוא מכל כיון אפשרי.

בתימן הקפידו ללמד כל ילד גם תורה וגם מקצוע לפרנסה, תורה ומלאכה יחד. משפחתה של סבתא רבתא היו סוחרים בשוק. הייתה להם חנות בדים שממנה התפרנסו. ובנוסף לכך, היו מלמדי תשב"ר. סבא רבא תמיד חזר מהשוק עם מתנות לסבתא רבתא, כגון: תכשיט או פירות מיוחדים.

סבתא חממה  לא אהבה לאכול לבד, ותמיד התחלקה עם הנשים בנות הבית. היא הייתה בעלת חסד באופן מיוחד במשך כל חייה. אף פעם לא אכלה לבד, תמיד הייתה מציעה לאחרים ורק לאחר מכן, התיישבה לאכול, וכך זה נמשך במשך כל ימי חייה. הנשים יחד עם סבתא רבתא, היו מכינות אוכל רב ומחלקות אותו לעניים ולאנשים שהגיעו לבית הכנסת שלהם, בעיקר בשבתות ובחגים.

לסיכום: מבחינה גשמית היה קשה, אך מבחינה רוחנית שמרו על קלה כבחמורה, והצטיינו במיוחד בהליכה בדרכי הצניעות.

היחסים עם הגויים בשרעב

בערי תימן כמו עדן וצנעא הייתה אנטישמיות והתנכלו ליהודים. לעומת זאת בכפרים המפוזרים בתימן היחסים בין הגויים והיהודים היו טובים. סבתא חממה הייתה  מספרת, שכאשר שכנתה הגויה רצתה להדליק אש כדי לבשל בשבת, הייתה עושה זאת רחוק מביתה, כדי שהעשן לא יפריע בשבת.

כמו כן, המסחר בין הגויים ליהודים היה מתבצע גם כסחר חליפין סחורה תחת סחורה, ולאו דווקא בכסף,  (גם בין סבתא רבתא ולהבדיל שכנתה הגויה שררו יחסי אמון והיו סוחרות במוצרים).

העלייה לארץ ישראל

לאחר קום המדינה הגיעו לתימן פעילים ששכנעו אותם לעלות למדינה שזה עתה קמה. מאז ומעולם יהודי תימן ציפו לגאולה, וחשבו שהנה הגיעה הגאולה, וכולם התכוננו לעלייה לארץ הקודש. חלק מרכושם מכרו לגויים, חלק חילקו או השאירו אחריהם, ויצאו לדרך רגלית ארוכה ומתישה משרעב לעין-חאשד ומשם לעיר עדן כדי לטוס לארץ ישראל.

קודם עלייתם למטוס עברו בדיקות רפואיות, וכשבדקו את אביו של סבא רבא, גילו שיש  לו דלקת עיניים חזקה ולא הסכימו להעלותו למטוס,  הם דרשו ממנו להישאר בעין-חאשד עד להבראתו. כל המשפחה: דודים, דודות, אחיינים טסו, ורק סבתא רבתא, חממה, לא הסכימה לעלות למטוס בלעדיו. ולכן סבא רבא וסבתא רבתא ובנם הקטן, נשארו בעין חאשד עד שחמיה הבריא, ורק לאחר מכן טסו לארץ ישראל.

לפני שיהודי תימן עלו למטוס הזהירו אותם שלא ייקחו רכוש, לא כסף ולא זהב כדי לא להכביד על המטוס. היות ויהודי תימן היו תמימים ולא הכירו את המושג מטוס, האמינו לפעילים והשאירו את כל רכושם בעין-חאשד לפעילים. סבתא רבתא החביאה תחת לבגדיה שרשרת מיוחדת שקיבלה לחתונה והצליחה להעלותה לארץ, וזו המזכרת היחידה שנשארה לה.

בתימן היו מראות קטנות שראו בהן רק את הפנים של הנשים. במטוס הייתה מראה גדולה וארוכה שראו בה את כל הגוף. כשסבתא חממה עברה ליד המראה, היא ראתה מולה אישה שמסתכלת עליה וחוזרת אחרי תנועותיה. סבתא רבתא לא הבינה מדוע האישה מחקה אותה. לאחר ששאלה הסבירו לה שהאישה שבמראה זו בעצם היא. סבתא רבתא צחקה ונהנתה מהרעיון, וזו הייתה בדיחה שסופרה במשפחה.

מנתב"ג לקחו אותם במשאיות למחנה בראש העין. בדרך הבן של סבתא  נרדם מאוד חזק, וחששו שהוא התעלף מהחום והצפיפות במשאית. סבתא רבתא נשכה לו את האצבע, הוא התעורר ובכה, והודו לה' שהוא חי.

במחנה ראש העין קיבלו אוהל לגור בו, ומנות מזון מצומצמות. לאחר זמן קצר לקחו את כל המשפחה במשאית לכפר ששמו 'כסלון' שם נולדה הבת השנייה לסבתא רבתא, ובזכות לידתה קיבלה המשפחה צריף במקום אוהל, ובו התגוררה רק משפחתם (כשהיו באוהל גרו עם משפחה נוספת). ממושב 'כסלון' עברו למושב 'טל-שחר' ושם נולד בנם השלישי.

ההתיישבות במושב 'בקוע'

מ'טל-שחר' הגברים היו יוצאים לעבודה במושב 'בקוע', שם הם בנו במו ידיהם את בתיהם. לאחר שסיימו את בניית הבתים, עוד לפני שהיה תשתיות של כבישים וחשמל, רק מים זרמו בברזים (אפילו השירותים היו בחצר), עברו לגור במושב 'בקוע'. שמו של היישוב 'בקוע' הוא סמלי, ומסמל את הביקוע ואת עקיפת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות באמצעות דרך בורמה שראשיתה בסמוך למושב. במושב התפרנסו מחקלאות ומלולים בהם גידלו עופות לצורך מכירת ביצים ושיווק עופות למשחטות. החיים במושב לא היו פשוטים כלל, לא היה חשמל, את המוצרים קיררו בעזרת בלוקי קרח, את האוכל בישלו בפתיליה או בפרימוס. מפני שלא היה גז. האוכל ניתן במנות לפי מספר הנפשות במשפחה. את הכביסות כיבסו בידיים, את הבגדים הלבנים הרתיחו על פרימוס או בדוד גדול על גחלים בחצר. תקופת צנע כפשוטה.

ה' עזר ולאט לאט במשך מספר שנים שיפרו את התשתיות ובנו עמודי חשמל וסוף סוף זרם החשמל לבית, והדבר הראשון שסבתא קנתה היה מקרר חשמלי. ההתרגשות הייתה רבה, הילדים חששו לפתוח את המקרר שמא יקרה להם משהו מהחשמל. לאחר תקופת זמן, סבתא רבתא קנתה תנור עם כיריים, והשמחה בבית גדלה, כי הבישול נעשה יותר קל. ובסוף לאחר שנים של כביסות ביד, זכינו גם למכונת כביסה. מסירות נפשה של סבתא רבתא, חממה, לחינוך ילדיה ב"ה החיים נהיו יותר קלים וסבתא רבתא דאגה לחינוך ילדיה במוסדות דתיים ללא פשרות.

המושב היה שייך למפא"י שרצו חינוך לא דתי. ראשי הועד של המושב שכנעו רבים מהתושבים לשלוח את ילדיהם להתחנך בבית ספר לא דתי ב'טל-שחר'. גם את סבתא וסבא רבא ניסו לשכנע לשלוח לשם את ילדיהם, אך סבתא רבתא בשום אופן לא הסכימה ונלחמה כלביאה על כל ילד שילמד בבית ספר דתי.

יום אחד הגיע לסבתא רבתא נציג מועד המושב שטען בפניה: "מה ייצא מילדייך שילמדו רק תורה ללא מקצוע?!". ענתה לו סבתא רבתא: "עוד תראה מה ייצא מלימוד התורה  של ילדיי ומה ייצא מילדיך". לאחר כמה שנים בא אותו אדם לסבתא רבתא ואמר לה: "צדקת! יש לך ילדים טובים ומחונכים ומכבדים את ההורים, מה שאני לא זכיתי מהחינוך הלא דתי". ב"ה סבתא רבתא זכתה שתשעה מאחד-עשר ילדיה מחנכים ועובדי הוראה, ואחד מהם אף מנהל של אולפנת 'צביה'. הבן הבכור לומד ב'כולל' והבן הקטן מנהל מחלקה ב'מוטורולה'.

"הודו לה' כי טוב", ב"ה גם הנכדים והנינים הולכים בדרך התורה והמצות, בזכות סבא וסבתא רבתא ע"ה, סבתא חממה האריכה ימים ונפטרה בשם טוב ובשיבה טובה בגיל 88 בי"ב תשרי תשע"ח.

יהי זכרם ברוך.

הסיפור שלנו

הקשר-הרב-דורי-1

הזוית האישית

משוב סבתא: לנכדתי חנה ימיני היקרה והאהובה: שמחתי מאוד כשפנית אלי להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי ולספר לך על סבתא רבתא חממה שנפטרה לא מזמן ב-י"ב תשרי ה'תשע"ח. אני מודה לך מקרב לב ומאחלת לך: שתגדלי עם החוסן של סבתא רבתא חממה ותתגברי על כל מכשול בחיים בצורה מכובדת ומוצלחת כמו סבתא רבתא חממה. סבתא רבתא חממה נלחמה כלביאה על חינוך ילדיה לתורה ומצות ודאגה שכל אחד-עשר ילדיה ילמדו במוסדות דתיים, ולא חסכה מכספה לשום מטרה אחרת רק לחינוך ילדיה. אני מאחלת לך להמשיך בדרכם, ושתגדלי לתורה, חופה ומעשים טובים.

יישר כחך, מסבתא ציונה.