מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אכלופי ישעיהו שלמה, גילי היום (27.2.2020) 77 שנים, מקום מגורי בירושלים שכונת קריית משה.

בילדותי

גרנו בעיירה שנקראת יפיד, מרחק של חמישה ק"מ מעיר הבירה צנעה. החיים שם היו קשים כי: א. היחס של המוסלמים היה רע. ב. המדינה לא הייתה מפותחת (לדוגמא: לא ידעו להעלות מים לגובה פני הקרקע לשימוש האזרחים ולהשקייה). ג.היו הרבה גזרות על היהודים (לדוגמא: היה אסור ליהודים לרכב על סוסים). ד. הפרנסה לא הייתה מצויה (לא ידעו אם תהיה עבודה או פרנסה למחר).

הנוף בתימן דומה לצפון הארץ שלנו: הרים, גבעות, גאיות (קניונים) עמוקים, צמחייה סבוכה וחיות רבות מסתובבות בשטח. כילד פחדתי להסתובב לבד במקומות האלה, אבל היינו שומעים את הקריאות שלהן עד בתינו, במיוחד את קולות הקופים. מסביב למדינה היו מדבריות, לכן כדי לצאת מהמדינה היינו צריכים לעבור אותן. כדאי לדעת שאמצעי התחבורה היו בדרך כלל גמלים, חמורים, סוסים ולפעמים גם מכוניות (לאנשים העשירים). מספר הכבישים היה מועט ביותר.

היהודים בתימן

היהודים התגעגעו לארץ ישראל הן בתפילות, הן בשירה, הן בימי תעניות והן בשמחות. כשהרשו ליהודים סוף סוף לצאת מתימן, היהודים התחילו להתארגן לעלייה למרות הקשיים הרבים. כי: א. היו ערבים שחייבים היו כסף ליהודים ואי אפשר היה לגבות אותו. ב. היו יהודים שחייבים כספים ועד שלא החזירו, הם יכלו לצאת. ג. היו צריכים למכור את כל הרכוש שלהם. ד. הערבים סירבו לקנות את הרכוש.

ההנהגה היהודית פנתה למלך כדי לקבל עזרה. המלך הציע שכל מי שלא יכול למכור את רכושו ימכור אותו לממשלה. ברור שהמחירים היו ברצפה (נמוכים מאוד) אבל לא הייתה ברירה. רכוש רב נמכר לממשלה. אהבת ארץ ישראל הייתה חזקה עד כדי כך שהיהודים ויתרו על רכושם ומיהרו לעלות לארץ. היו רבים שסגרו את הבתים ועזבו.

המסע לארץ ישראל

כדי להתחיל את המסע לכיוון ארץ ישראל שכרו בהמות, העמיסו את הילדים הקטנים או נשים בהריון ושמו פניהם לארץ ישראל. בדרך כלל המבוגרים והצעירים הלכו ברגל במשך שבועות רבים. התחנה הגדולה של העולים מצפון המדינה עברה דרך צנעא, שהיא עיר הבירה של תימן. גם אנחנו כך: אבי שכר גמל וחמור עבור אמי, לי ולשאר הציוד. את אמי הרכיבו על החמור ואותי על הגמל.

מי שיודע איך גמל רובץ ואיך הוא מתרומם, יודע שזה מאוד קשה, ועוד כשמדובר בילד בן 4 וחצי שנים – ברור שזה קשה שבעתיים. בנוסף לקושי הרגיל של עלייה על הגמל קשה במיוחד. אז כשהוא הולך במישור זה בסדר, אבל כשהוא עולה זה נורא, וכשהוא יורד עוד יותר גרוע. לא פלא שזה גרם לי לפחדים גדולים, בכי וצעקות בכל כוחותי. על כן עצרו את כל השירה, הרביכו (הושיבו) את הגמל, הורידו אותי והעלו אותי לחמור, ואת אימא (ז"ל) העלו לגמל במקומי. ברור שאי אפשר לשכוח את החוויה הקשה הזאת כל ימי חיי. כוונת אבי (ז"ל) הייתה להקל עלי את ההליכה ברגל, כמו כל המבוגרים שכיתתו רגליהם במשך ימים רבים. בדרך היו קשיים רבים מאוד, בשטח שהיה בשליטת מלך תימן היה סדר מסוים והעניינים היו בשליטה פחות או יותר. אבל היו הרבה שטחים מסביב לתימן שהיו בשליטת סולטנים רשעים שהתאכזרו לעולים. א. הם גבו מיסים גבוהים על כל ראש. ב. חיפשו ופשפשו ברכוש היהודים כדי לחפש זהב. ג. פתחו את ספרי הקודש וספרי התורה כדי למצוא זהב, כסף ומטבעות.

לא פלא שלא נשאר כסף לאנשים, לכן מנהיגי העדה ביקשו מהעשירים שילוו לעניים, תוך הבטחה שבארץ יחזירו את ההלוואה. בין כך לא היו הרבה עשירים, כי כמו שאמרנו, היהודים לא קיבלו את ההלוואות מהערבים והערבים לא החזירו את ההלוואות והיו חייבים ליהודים. בנוסף לצרות האלו, הערבים עשו חרם לא לקנות רכוש מהיהודים, על כן מכרו אותם בזול לממשלה המלוכנית.

אם כן, הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. לסולטנים שהזכרנו לעיל הייתה שיטה: להניח מחסום על הדרך כדי שאף אחד לא יכול לעבור, עד שהסולטן שדד את היהודים. בתנאים אלו עברו על היהודים ימים ושבועות עד שהגיעו לקרבת המושבה עדן שהייתה בשליטת האנגלים. האנגלים איפשרו להסיע את העולים לעדן, שם היה מחנה עולים גדול מאוד. פה חיכו העולים ימים ושבועות לעלות למטוסים של הג'וינט להטיס את העולים לארץ. גם החיים במחנה היו קשים מנשוא, במיוחד החום הגבוה שהיה באיזור הזה. הישיבה במחנה הייתה בתוך סוכות רעועות. מי ששפר עליו מזלו עלה לטיסה. לפני העלייה המדריכים הורו לעולים לזרוק את כל התכשיטים, הכסף והזהב בטענה כי "המטוס לא יטוס הוא יפול". מצד שני, אותם מדריכים הלכו ואספו את מה שהעולים זרקו. בסופו של דבר, עלו המשפחות למטוסים שהגיעו לעדן והטיסו את כל העולים לארץ ישראל הנחשקת. עם כל הקשיים שהיו לעדתנו, האהבה לארץ כיסתה על כל הצרות. בנחיתה בשדה התעופה לוד ירדו העולים ונישקו את אדמת ארץ ישראל.

כיום אני גמלאי ומתנדב בבתי ספר. בעברי עסקתי בהוראה והייתי מורה בכיר.

סרטון בו מראה ישעיהו את האלבום שלו לקבוצה: 

במשחק היכרות עם התלמידים

הזוית האישית

הראל: היה לי ממש כיף לעבוד עם המבוגרים וללמוד את סיפורי העבר שלהם. שמחתי ללמד אותם דברים טכנולוגים (במחשב/בפלאפון). הסיפור של ישעיהו על דרכו לישראל היה מרתק. נהנתי מכל מפגש!

ישעיהו: המסר שלי לחיים להראל – בעת משבר אל תתייאש.