מאגר סיפורי מורשת

משפחתי מצד אמי מוצאה מצפון תימן (תימן נמצאת מדרום לערב הסעודית). סבי (האבא של אמי כלומר הסבא רבא של נועה) שימש כרב הקהילה. בעקבות תלאות שונות שעברו על חברי הקהילה ובמיוחד על הבנים היתומים (על פי חוקי האסלם היו חייבים להתאסלם), החליט הסבא הרב שלום סיבהי (שנועה היא הדור החמישי שלו), להעלות את חברי הקהילה לארץ ישראל.

חדור ברצון עז וללא התחשבות בקשיי המסע הרגלי המפרך שנמשך כמה חודשים הם צועדים ורוכבים לסירוגין בכיוון לנמל עדן הממוקם בדרום תימן ושהיה בשליטת האימפריה הבריטית. הדרך היחידה מבחינתם להגיע לציון (ארץ ישראל) משאת נפשם הייתה באמצעות וברשות השלטון הבריטי שבאותה עת שלט אף על ארץ ישראל – פלשתינה.

שהות במחנה בעדן עיר הנמל בדרום תימן

השלטונות הבריטים לא שמחו לקבל את גל העולים החדש שביקשו לעלות לארץ ישראל שהייתה במשך שנים רבות בבחינת חלום בלבד, ולרובם חלום שהם לא האמינו שאפשר שיתגשם.

לעולים שעקרו ממקום מושבם הקבוע לאחר מסע תלאות ממושך, נכונה הייתה הפתעה לא נעימה. השלטונות כפו עלייהם בדיקות רפואיות כדי לוודא שאינם חולים במחלות, אשר על פי הבנת השלטונות יכולות היו לסכן את תושבי ארץ ישראל. לכן החליטו לשים את העולים בהסגר במחנה מעבר במשך כחצי שנה, כדי לוודא שאינם נושאים עימם מחלות ונגיפים שונים.

לאחר כמה חודשים במחנה בעדן השלטונות הבריטים בישרו לסבי שהוא יכול לקבל את האשרה (סרטיפיקט) על מנת שיוכל להעלות את משפחתו אשתו וילדיו לארץ, אך הם התנו את מתן האשרה שרק מחצית מהילדים ואשתו יקבלו את האשרה. סבי זעם מאוד על ההחלטה הבלתי אפשרית מבחינתו ודרש בתוקף לקבל אשרה לכל המשפחה ובנוסף לכך לכמה יתומים שלקח אתו כדי להעלותם לארץ ישראל.

השלטונות הבריטים המשיכו בסירובם להעניק את האשרה המיוחלת וסבי. באקט אחרון של ייאוש, הודיע להם בנחרצות שתמיד אפיינה אותו, שבמידה ולא יתירו לו להעלות את כל משפחתו והנספחים אליה, במיוחד לאחר שהמתינו זמן רב במחנה המעבר, הוא וכל תושבי יפתחו בשביתת רעב. הבריטים לא ציפו להתפתחות הזו ולאחר משא ומתן קצר לשמחתו של סבי והמצטרפים אליו זכו באשרה המיוחלת על מנת להמשיך במסעם לארץ ישראל.

ובאמת לאחר הפלגה של כמה שבועות הגיע מסעם רב התלאות לסיום ובחודש נובמבר 1929 עגנה הספינה ומטענה האנושי בנמל יפו. לשמחתם של סבי הרב שלום סיבהי וממשפחתו הענפה והמורחבת תפילותיהם נענו וחלומם רב השנים הפך למציאות. הם דרכו על אדמת הארץ שלגביהם הייתה בבחינת חלום רחוק שהפך למציאות.

לאחר שהגיעו לנמל יפו החליט סבי לעבור להתגורר במושבה הקטנה דאז שנקראה ראשון לציון. כבר אז היה קיימת בראשון לציון שכונה של עולי תימן וסבי בחר להתגורר בסמוך אליה, על מנת שיוכל להתפלל בבית כנסת של יוצאי תימן.

סבי הבין שעליו לפרנס את משפחתו, הוא רכש חנות קטנה והפך אותה למכולת שכונתית כאשר כל בני המשפחה מסייעים בידו. סבתי מאירה (בתימנית נאדרה) החליטה שהיא לא תסתפק במלאכות הבית ורכשה כמה פרות (שאף אני כילד קטן הייתי יוצא לרעות אותן מידי פעם). את החלב שהפיקה מעדר הפרות היא מכרה לתושבי השכונה.

סבתי הייתה אדיבה וטובת לב. כשבאו לקנות ממנה חלב, היא תמיד הוסיפה יותר. כששאלנו אותה מדוע היא נותנת יותר חלב למרות שלא שילמו לה על כל הכמות, היא תמיד הייתה עונה שהיא מכירה את המשפחה ויודעת כי יש להם ילדים רבים להזין. זו הייתה דרכה של סבתי למתן בסתר בלי להביך את אותן משפחות שידן לא הייתה משגת לשלם עבור החלב שרכשו.

גם סבי התקשה לכלכל את משפחתו מהמכולת שבבעלותו. ולכן אמי שרה נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל צעיר ולסייע בפרנסת המשפחה. אמי מחליטה לעבור לאזור הוד השרון לבית אחותה הגדולה מזל, שכבר הייתה נשואה ועבדה כאחראית מטבח בבית חולים מקומי. מזל סדרה עבודה לאמי שרה בבית החלמה שטיפל בנערים ונערות ניצולי שואה שאיבדו את הוריהם וסייע להם לשקם את חייהם. אמי עבדה במטבח, כיוון שמנהלי המקום לא דיברו עברית אלא רק יידיש (השפה השגורה בפי יהודי אירופה) וגרמנית, אמי הנערה מתימן למדה תוך כדי עבודה את שתי השפות הללו. לאחר כמה שנים אמי מונתה לנהל את המטבח של בית ההחלמה ושם תוך כדי עבודתה הכירה את אבי עמנואל שהתגורר באזור. לאחר זמן קצר של היכרות החליטו לבוא בברית הנישואים.

מועד הנישואים נקבע לסוף נובמבר 1947 ובאותו השבוע הוכרזה תכנית החלוקה באו"ם (החלטת החלוקה הכירה בזכות של יהודי פלשתינה למדינה שהביאה חצי שנה מאוחר יותר להקמת מדינת ישראל).

משפחתו של סבא עמנואל (הסבא רבא של נועה מצד משה)

משפחתו של סבא עמנואל מוצאה על פי הידוע לנו ממגורשי ספרד (גירוש ספרד התרחש ב -1492). המשפחה בנדודיה הגיעה לתורכיה ושם לאי רודוס שלימים הפך לחלק מיוון. באי רודוס הייתה קהילה יהודית קטנה אך תוססת שמנתה כשלושת אלפים נפשות. הסבא רבא שלי החליט בשנת 1881 לעזוב את רודוס ולהגיע לארץ ישראל .

לימים אחיו בכור חסון התבקש לסייע למשלחת חקירות בריטית בראשות הלורד פלמר שחקרה את מדבר סיני. המשלחת הותקפה בידי בדואים, נרצחה על ידם וחמשת חברי המשלחת נקברו במשותף בקבר אחים. לימים הצבא הבריטי מוצא את קבר האחים ומעלה את עצמות חמשת חברי המשלחת לקבורה בכנסיית סנט פול בלונדון,  שם מצוין על לוח נחושת שמות חמשת חברי המשלחת ובניהם האיש העברי (כך הוא מכונה בכור חסון Bekhor Hasson ).

המשפחה התיישבה בחברון ובעקבות האירועים המצערים בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) החליטה המשפחה לעבור לתל אביב ומאוחר יותר לכפר סבא שהייתה אז מושבה קטנה. סבי רכש חלקת אדמה והפך אותה לפרדס משגשג.

אבי עמנואל עסק בעבודות הפרדס יחד עם אחיו אברהם. לימים הצטרף אבי  לכוחות ההגנה ואחיו הצטרף למחתרת הלח"י. לאחר נישואיו של אבי לאמי שרה ונישואי אחיו לאשתו חנה, החליטו שתי המשפחות לגור בבית אחד, בבית שבנה אביהם משה חסון שעל שמו אני נקרא. בבית הזה בכפר סבא שנקרא בית חסון ושהיה על גבול כפר סבא ומגדיאל נולדו אני ואחיי. אני משה (הסבא של נועה), אחותי מזל (המתגוררת כיום בקיבוץ עין השופט) ואביאלה אחותי הצעירה (שלצערנו הרב נפטרה בדצמבר 2016 עקב מחלת הסרטן) ומשפחתה בעלה ושמונת ילדיהם מתגוררת בישוב כוכב יעקב בשומרון.

בילדותי

לימים בשנת 1960 מחליטה המשפחה (הורי שרה ועמנואל ושלושת הילדים משה בן 11,מזל בת 10 ואביאלה בת שנתיים) לנסות צורת חיים אחרת והם עוברים לגור בקיבוץ עין –השופט (נוסד ב-1937 בהרי המנשה סמוך ליוקנעם).

לאחר תקופה של שנת התנסות בחיי הקיבוץ החליטה המשפחה לעבור ולגור בקיבוץ. הם מוכרים את הבית והפרדס בכפר סבא ומשתלבים בחיי הקהילה בקיבוץ בצורה מעוררת התפעלות . אמי שרה ניהלה את המטבח הקיבוצי ביד רמה ואף לימים העבירה קורס בתנועה הקיבוצית איך לנהל מטבחים גדולים ולשמר את האוכל הביתי הטעים, במקביל אף כתבה ספר שעסק באפית עוגות ובנוסף לכך לבסוף הגשימה את חלומה ובגיל 50 אף הוציאה רישיון נהיגה על מנת שתוכל לסעוד את אמה (סבתו של משה הסבא של נועה – מאירה).

אבא שלי – עמנואל השתלב בענף ההובלות בקיבוץ והיה נהג משאית עד לגיל מאוד מאוחר. בקיבוץ אף נולד אחי הצעיר עמרי (היום מתגורר בשוויץ נשוי לשוויצרית אותה הכיר בקיבוץ שמה איבי להם שני ילדים שרי ובן, למחייתו עוסק במוזיקה ומופיע ברחבי העולם עם להקתו) .

לימים אני עוזב את הקיבוץ ולאחר שהות של שנה וחצי באפריקה חזרתי לארץ ללימודים בקורס מורי דרך אותו סיימתי ב-1980 ומאז ועד היום עוסק בהדרכת תיירים.

את כרמלה אשתי הכרתי בעקבות טיול משותף, לאחר שהתאלמנה מבעלה מנחם רוט נולדו להם שני ילדים אופיר ויובל בנובמבר 1983 באנו בברית הנישואים ולימים נולדו לנו שני ילדים משותפים רעות (נשואה לרז וגרים בתל אביב) ומאור מתגורר בכפר מרדכי. אנחנו מתגוררים במושב כפר מרדכי.

אופיר הבכור מתגורר ברמת חן (שכונה ברמת גן) נשוי לאושרית ולהם 3 ילדים דניאל ,שירה ויעל. יובל הכיר את רעייתו לעתיד אפרת (התגוררה בחולון) תוך כדי שירותם הצבאי המשותף לימים התחתנו והקימו בית ביישוב גדרה והפרי הראשון לקשר המוצלח היא נועה רוט נכדתי הבכורה (נולדה ב- 2007. 25.3) לנועה שני אחים איתי הצעיר ממנה ב-3 שנים ונדב הצעיר ממנה ב-7 שנים.

הזוית האישית

סבא משה והנכדה נועה רוט משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי. סבא משה מספר לנעה את סיפור המשפחה.