מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אברהם, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפורי:

קראו לי בשם אברהם מפני שהשם הזה מקובל מבית אבי, שם זה כתוב בתורה. נולדתי בתימן בעיר צנעא והיה לנו בית עם שתי קומות עשוי מאבן עם חצר גדולה. בחצר היו תרנגולות, רפת עם שתי פרות, שתי עזים וכבשים. בנוסף היה לאבא שלי שטח גדול של 2 דונמים ובו גידל אבי חיטה. היו בבית שישה חדרים, היה מטבח גדול ותנור שבו הדלקנו גחלים, עליו אמי הייתה מבשלת את כל בישוליה. היינו מתקלחים במקווה, את הכביסה היו מכבסים בגיגיות ואת הבגדים הנקיים תולים על חבל ייבוש. היינו משחקים בשטחים פתוחים שהיו מיועדים למשחק. היינו נוהגים שכל אחד יביא משחק מהבית והיינו חולקים יחד במשחקים. השכונה הייתה מאוד יפה, בעיקר הרבה שטחים פתוחים יפים. לא היה ים, אף פעם לא יצא לי להיות בים בתימן.

היו בתי מדרש ולמדנו גם באופן פרטי אצל מורה על מנת ללמוד את כל הטעמים והמנגינות. המשפחה שלי כללה 11 נפשות: אימא ימימה, אבא ניסים אריה, והילדים. בתימן נולדנו, בנוסף אליי, עוד שישה אחים ובארץ עוד שניים: אסתר, משה, זכריה, דוד, חביבה, שרה, דבורה ושאול. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה רב שנתן דרשות, בנוסף היה מוהל ושוחט. הורי היו בעלי טוב-לב, הם נהגו בבניהם בהגינות וחינוכם היה למופת. אמי הייתה מסתובבת עם כיסוי ראש ובגדים צנועים, אבי היה מסתובב עם כובע שהיה נהוג להשתמש בו באותה תקופה והיה לובש כותנת פסים. כל אחי שרדו. ביום יום הייתי אוכל יחד עם אחי מאכלים מגוונים: חלב, דברי בשר, ירקות, פירות אבל בעיקר פיתה עם חמאה שהיינו מכינים מחלב הפרות. בימי שבת הייתי אוכל עם משפחתי בארוחה משפחתית מרק, חמין, ג'חנון, קובנה ועוד מאכלים מן העדה. בשכונה בה גרנו כולם היו יהודים. היינו נפגשים בבתי הכנסת, בתי מדרש, ברחבות ציבוריות ועוד. כל אחד היה דואג לאוכל שלו בעצמו דרך החקלאות, מהכבשים ומהפרות.

חבריי היו שלום בן יעקב, שמואל יעקב, חוגג משה, גרושקה יעקב, נחמן גולדברג, דוד אוחיון ואלימלך יעקב. חבריי הגיעו ממקומות שונים אך בעיקר מהעיר ומהערים הקטנות שמחוצה לה. היינו אוהבים לשחק במחניים, הקפות, גולות, כדורגל, תופסת וכדור עף. בשעות הפנאי שלי הייתי עובד בשדות תות השדה, בשטחים של תפוזים, בלולים, בחוות ובעיקר בעבודות מזדמנות. שם בית ספרי היה 'ממלכתי גני תקווה', למדנו שם עברית, חשבון, תנך, ועוד מקצועות. אהבתי את המורים והם אהבו אותי. הייתה משמעת חזקה והעונשים העיקריים היו לעמוד בפינה או להביא את ההורים למנהל, למרות שזה אף פעם לא קרה לי. כל יום היינו צריכים להגיע עם חולצת תלבושת אחידה שעליה היה תפור סמל בית הספר. היינו יוצאים לטיולים רבים ומסיבות בעיקר בסיום השנה. היה מורה שאני מעריך עד היום ושמו היה ישראל חינקין. המקצוע האהוב עליי היה תנ"ך ופחות אהבתי את שיעורי ציור. חדר האוכל בבית הספר היה גדול, היו בו שולחנות וכיסאות נוחים. המטבח שם היה גדול. הכי אהבתי לאכול בתקופת ילדותי פיתה עם חמאה שהיינו מכינים לבד מחלב הפרות. היינו אוהבים לאכול ממתקים ובעיקר שוקולד.

אחרי תקופת הילדות (בסביבות גיל 16) הייתי בתנועת "הנוער העובד", ב"בני עקיבא" ולבסוף ב"גדנ"ע". בגדנ"ע היינו מתאמנים לקראת הצבא, עושים א"ש לילה, היינו עושים הליכות של קילומטרים. באחד מהטיולים שיצאנו מטעם הגדנ"ע הלכנו קילומטרים ברגל – לא ישנו בחדרים, לא ישנו בקרוונים – אלא באוהלים שאנחנו הרכבנו על הרצפה. הגענו למחנה והקמנו אותו, הגיעה השעה ללכת לישון. כעבור זמן מה הרגשתי עקיצה חזקה. לא הבנתי מה קרה ופתחתי מיד את העיניים בבהלה ושמתי לב לעקרב גדול בצבע אדום. מיד תלשתי אותו מהיד שלי ופינו אותי לבית חולים. בבית החולים עברתי טיפולים שיגרתיים והבנתי שסוג העקרב היה מסוכן. בבוקר למחרת חזרתי מיד לטיול כי לא רציתי לפספס שום דבר.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1948 מתוך געגועים לארץ ישראל. הגענו לארץ ישראל ברגל, עברנו עשרות קילומטרים עד שהגענו למקום מפגש מרוכז. בנסיעה ברכבים נסענו קילומטרים למקום שבו הבטיחו לנו ששם מחכים לנו מטוסים. המבוגרים כינו את זה מבצע "כנפי נשרים". הייתה לנו בתימן אמונה גדולה בתנ"ך ולקחנו את השם "כנפי נשרים" למטוס משם. בעת הכרזת המדינה עוד היינו בגלות. הכרזת המדינה הייתה לפני שהגעתי למדינה, וכל מה ששמענו זה שארץ ישראל היא של העם היהודי.

הגענו למחנה עולים ששמו היה עתלית, את השפה היה לי קל ללמוד. אחרי הגן לקחו אותנו לבית הספר ושם לימדו אותנו את השפה. הרגשתי כעולה חדש כמה דברים: שמחה, שאופן הקליטה לא היה קל, שהגשמתי את המטרה להיות בארץ הקודש, גאווה, אמונה וכמיהה. גרנו באוהלים  בהתחלה בתוך המחנה. לאחר כמה שנים עברנו למגורי צריף קבועים. בארץ נקלטתי בקלות וידעתי את המנהגים, השפה, המאכלים, האנשים והתרגלתי למקום.

זכור לי במיוחד מכל התקופה הזאת שאנחנו היינו משפחה גדולה עם ילדים קטנים, והפרנסה של הורי הייתה מאוד קשה וקטנה. היה קשה להתמודד עם כל התנאים האלו. לעומת משפחות אחרות שהיו בעלי כסף רב, אני הרגשתי במצוקה: הייתי לומד ביום, ובשעות הפנאי הייתי עובד כדי לפרנס את משפחתי. ככה עמדתי בהישרדות היומיומית שלי. לאט לאט הזמן עבר והגעתי לצבא. אהבתי את הצבא ושירתי שירות מלא, כפי שנדרש. לאחר מכן השתחררתי ויצאתי לשוק העבודה. אני זוכר את עצמי עובד בבוקר, ובלילה חזרתי ללמוד.

אבא שלי

הזוית האישית

הנכדה אורין: נהניתי לשבת עם סבא שלי ולשמוע סיפורים מעברו, זה קירב בינינו. אני שמחה לדעת על סבי עוד, ולדעת איך החיים שלו נראו כשהוא היה בגילי.