מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בשנת 1950 באנייה מארץ יוגוסלביה מעיר שנקראת סובוטיצה.  אני הייתי בת שלש שנים ישנה בתוך סל גדול שעשוי מקש, מלווה בהורי סבי וחברים נוספים של ההורים שבאו מאותו אזור. הם המתיישבים הראשונים של המושב היוגוסלבי מושב קידרון.

 

הייתה פה שממה וכפר ערבי נטוש אליו נשלחנו ע"י הסוכנות היהודית וגרנו בבתיו עד שהוקם ונבנה המושב. האבות בנו את הבתים וכשהיה מוכן להעברת המשפחות הייתה הגרלה לקבלת הבית וכל משפחה קיבלה פרה אחת וסוס אחד.

 

בהתחלה לא היה לנו חשמל בבתים ובערב הדליקו עששיות, לא היה גז לבישול ובשלו על תנור נפט. מקרר היה עם בלוק קרח בתוך התא העליון והיה מחלק קרח שהיה עובר בין הבתים. הילדים היו מאד מאושרים הכרנו את כל המשפחות והיינו מאד חופשיים. ההורים שתלו ירקות והיו עובדי אדמה. גידלו עגבניות מלפפונים, פלפלים ואבטיחים אותם היינו אוכלים מהשדה עם טעם של פעם. ההורים היו מוכרים את הירקות בגדרה שם היו הרבה חנויות. את הירקות היו מובילים עם הסוסה שהייתה רתומה לעגלה. היינו נוסעים איתה לכל מקום, לקניות ולבילוי.

 

הייתה בריכה בגדרה וכל שבת היינו נוסעים כולנו על העגלה כולל אחי שנולד בארץ. לא היה לנו משעמם. סרט היה מוקרן פעם בשבוע על קיר המחלבה, ההורים היו מביאים כסאות מהבית והילדים היו מתרוצצים. אני לא זוכרת באיזה שנה קיבלנו חשמל אבל אני זוכרת את השמחה של כולם. את הרדיו שסיפק את החדשות מהארץ והעולם את המוזיקה שבקעה מהרדיו. הסוסה הייתה למעשה פרד שקראנו לה ציפורה. היא שרתה אותנו הרבה שנים.

 

לפני מספר שנים עשינו טיול שורשים בעיר בה נולדתי. שם גרה דודה שלי, אחות של אימי שלא הכרתי כי הורי עלו לארץ והשאירו שם את סבתי והדודה עם שני בני דודים שאותם הכרתי בטיול השורשים . אמי הייתה בקשר טוב עם הדודה בקשר מכתבים ומשם ידעתי כל מה שקורה. רק אחרי מות הורי יצרתי קשר עם המשפחה.

 

אימי תמיד אמרה לי שאין מה לחפש שם לא הבנתי למה התכונה ובביקור הבנתי .התנאים שהם גרו בבתים היו קשים ללא מים זורמים, הייתה להם באר שממנה שאבו מים בקיץ הבאר הייתה יבשה והיה צריך לשאוב מים.

 

בקידרון ממשיכים לגור גם ילדיי ונכדי וגרים בשטח שהורי הגרילו לפני יותר מיובל שנים…שרשרת הדורות נמשכת.