מאגר סיפורי מורשת

במלחמת השחרור, הייתי ילדה בת עשר. גרנו אז ברמת גן בשכונה שנקראה נחלת גנים. גרנו בבית בן שלוש קומות, כשבקומה הראשונה היה מפעל אריגת בדים. בקומה השנייה גרנו הורי, אחותי, אני, וכלב זאב גדול ממדים בשם עזי. לאבי היה מפעל קטן לצמר גפן. מעלינו בקומה שלישית גרו שתי משפחות נוספות. בשטח הצמוד לבית שלנו היה מפעל ברזל כבד שיצר פצצות ונקרא "סדן". בשל מפעל זה לאורך כל מלחמת השחרור, הופצצץ האזור שלנו.

 

הנוהג היה, שכאשר ששמענו אזעקה היינו יורדים לקומה ראשונה.שם היה שולחן מעץ מלא ובאורך כ-3 מטר ושם אנו ילדי הבניין, במיוחד אחותי ואני הרגשנו בטוח וישבנו מתחת לשולחן זה בכל אזעקה. הכלב עזי, היה הראשון שירד וחיכה לנו מתחת לשולחן. בעיצומה של המלחמה,הייתה פצצה ישירה על בית החרושת סדן וביתנו נפגע קשות.

כדרכינו, ירדנו בריצה,אך הופתענו לגלות שהכלב לא ירד והיינו מאוד מוטרדים שמא קרה לו משהו. כשהגיעה אות ההרגעה ועלינו למעלה, ראינו שדלת הבית נעקרה והבית פרוץ ופגוע. הכלב ישב על הדלת וחש שהוא כנראה חייב במצב זה לשמור על הבית. התמונה הייתה מאוד מרגשת וזכורה לי כתמונה מאוד עגומה.

 

הטראומה מהמצב הייתה לי מאוד קשה, כי באירוע זה נהרגה חברה כששיחקה מחוץ בית השכן. היינו חברות טובות וזוהי מזכרת קשה עד היום. היא הייתה בת גילי, דהיינו בת 10. באותו יום התחננתי להורי לעזוב את האזור ועברנו לחברים טובים שגרו ברחוב שלמה המלך בתל אביב.יום למחרת, רדפה המלחמה אחרינו ובדיוק בשני בתים לידינו נפלו שלוש פצצות, כששוב שתי בנות צעירות בנות גילי נהרגו.למחרת לבקשתי, עזבנו את תל אביב ועברנו לרמת השבים, שם היו להורי חברים מהעלייה הגרמנית. שם שמענו ללא הפסקה את המלחמה מהמשולש הקטן, בו הייתה לוחמה קשה.

 

סופית, ביקשתי מהורי לחזור לביתנו שעבר בינתיים שיפוץ זמני,וכך העברנו את המשך המלחמה.לסיכום,מלחמת השחרור שלא התנהלה בדיוק באזורינו,באופן מיוחד פגעה ברחוב בו גרנו ברמת גן וכל זאת בעקבות בית החרושת לפצצות.ניתן לציין,שעד היום נותרה לי טראומה מהתקופה הזו,ובנוסף, עזי כנראה גם כן נפגע נפשית,ונשך כל אדם שנקלע בדרכו.לבסוף,נאלצנו למסור אותו למשטרת ישראל וטענו שהוא עשה שם מעשים אמיצים.