מאגר סיפורי מורשת

ואחי 14. ברחנו עם שאר המשפחה הרחבה לכפר של ערבים שהכירו את אבא שלי שם קיבלנו את כל מה שהיה צריך: אוכל, שתייה ומקום ללון בו. שם נשארנו במשך שנה שלמה.

כאשר נגמרה המלחמה חזרנו לעיר הולדתנו "סוס" ולא מצאנו זכר לבית שלנו, כולו היה הרוס לחלוטין נאלצנו לעבור מבית לבית של שכנים ומכרים עד שיכולנו להרשות לעצמנו להשכיר בית. אחי הבכור החל לעבוד כאשר היה רק בן 15 ואבי בינתיים חזר מעבודות הכפייה ועבד כנהג פרטי של איש עשיר שהיה בן דודו.

לאחר מספר שנים השלטון בתוניס התחלף, הצרפתים עזבו והערבים שלטו, דבר שגרם לאי נוחות. בבוקר שבת אחד, אחותי אימי ואני הלכנו לבקר את דודתנו ובדרך חזרה הביתה קבוצה של ערבים צעירים רדפו אחרינו והציקו לנו. לפתע שכננו עבר במקום ואימי קראה לו שיבוא לעזור לנו הוא עמד והחל לצעוק על הקבוצה הזאת בזמן, שאנחנו בינתיים ברחנו מהאזור.

המקרה הזה גרם לאימי ולאבי להחליט לעלות לארץ ישראל. בעזרת מדריכה שלי מבני עקיבא שזירזה לנו את התהליך. עזבנו הכול מאחורינו, לקחנו מעט מאוד בגדים וכלים. הגענו למרסיי שבצרפת למחנה בשם "ארנס" ושם שהינו באוהלים מספר חודשים. חיינו בצמצום: מעט אוכל וטיפול רפואי מינימלי. אחרי מספר חודשים, בשנת 1956, עלינו על אונייה בשם "נגבה" לארץ ישראל. במהלך ההפלגה חליתי במחלת ים והתגברתי רק לאחר מספר ימים. ההווי באוניה היה מאוד שמח, כולם היו נרגשים לקראת ההגעה לארץ ישראל.

הגענו לנמל חיפה, ירדנו מהאנייה ונישקנו את אדמת ארץ הקודש. שם חיכו לנו משאיות שלקחו כל משפחה ליעדה. אותנו לקחו לדימונה, הנסיעה הייתה ארוכה מאוד, נסיעה שארכה כל הלילה. הגענו לדימונה, כל העולים הוותיקים יותר קיבלו את פנינו בשמחה רבה.

הסוכנות היהודית דאגה לפזר כל משפחה בצריף משלה, כמו כן דאגה לציוד הנדרש כמו מיטות מברזל, מזרנים קשיחים, שמיכות, עששית לתאורה, תלושי מזון ועוד. השירותים היו מחוץ לצריף, ממש חור באדמה והיה מאוד לא נוח ולא אסטטי. בחורף היה קר מאוד, לא היה חימום בצריף ואילו בקיץ הייתה מכת יתושים שהיה קשה להתמודד מולה.

לאחר חודש התחלתי לעבוד כגננת בגן של המעברה, אחי התקבל למפעלי ים המלח ואבא שלי במפעלי פוספטים (בשמו היום "רותם אמפרט נגב")

באחד מהערבים, הייתה מסיבה לכל הצעירים ושם הכרתי את גילה אחותו של בעלי, נהיינו חברות טובות, ביקרתי הרבה אצלם בצריף והתאהבתי באחיה, מרקו אהבה ממבט ראשון. גילה דחפה לכיוון, דיברה עם אחיה וכך הפכנו לזוג.

לאחר מספר חודשים הוריי ומשפחתי קיבלו דירה מעמידר ועזבנו את המעברה. בשנת 1958 התחתנתי עם אהוב ליבי, בחתונה מפוארת וגרנו במשך 8 חודשים עם חמותי עד, שיכולנו להשכיר דירה משלנו מעמידר. נולדו לנו ארבעה ילדים. מרקו עבד במפעלי פוספטים ואני עבדתי כגננת בגנים דרך העירייה במשך 9 שנים. לאחר מכן פתחתי גן פרטי בביתי. בשנת 2005 סגרתי את הגן לאחר 45 שנות עבודה בהם.

גידלתי מאות ילדים וזכיתי לדור שני אצלי בגן.

העשרה

מחוז  סוס שבתוניסיה: "מחוז סוס הוא אחד מ-24 מחוזות תוניסיה. המחוז הוקם ב-21 ביוני 1956. המחוז ממוקם בצפון-מזרח המדינה. שטח המחוז הוא כ-2,621 קמ"ר (כאחוז אחד משטח המדינה), ומתגוררים בו כ-544,000 תושבים, נכון לשנת 2004. בירת המחוז היא סוסה".

דימונה: "דימונה היא עיר במחוז הדרום בישראל. העיר נמצאת 35 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע, ו-35 ק"מ מערבית לים המלח. דימונה ממוקמת ברמת הנגב, בגובה 600 מ' מעל גובה פני הים. סמוך לדימונה נמצאת הקריה למחקר גרעיני".

מפעלי ים המלח: "מפעלי ים המלח (שם מסחרי באנגלית: Dead Sea Works) היא חברה העוסקת בהפקת מחצבים באזור ים המלח. החברה נוסדה על ידי מדינת ישראל ב-1952 (על בסיס חברת האשלג הארץ-ישראלית שהוקמה ב-1929) והיא מפיקה בעיקר אשלג, ברום ותרכובות ברום. החברה מספקת לחברת הבת "מגנזיום ים המלח" את חומר הגלם להפקת מגנזיום. החברה היא אחת מיצרני האשלג והברום הגדולים בעולם. מאז 1968 מפעלי ים המלח בבעלות חברת כיל, חברה בת של החברה לישראל, הנשלטת על ידי משפחת עופר".

"דור לדור יביע אומר" תשע"ה, 2015

אגף מורשת משרד החינוך

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – התיישבות בנגב