מאגר סיפורי מורשת

העליה של סבתא ליזה – אמה של אמי

סבתא ליזה נולדה בשנת 1939 בטאטאוין, עיר בדרומה של תוניסיה.

כשהגרמנים הגיעו לתוניסיה, הייתי קטנה מאוד, ברחנו אל כפר ערבי, שני חברים מוסלמים של אבי, שושן ז"ל, אירחו אותנו, והסתירו אותנו מהגרמנים. זכור לי שחפרו בורות חול גדולים למסתור מפני ההפגזות.

אבי שושן היה המפרנס היחידי במשפחה. הוא עבד בחנות מזון וכשאחיי גדלו, הם עזרו לאבא שלי. לאחר שהתחתנתי גרנו בבית שקרוב לחמותי.

אמי פורטונה ז"ל תמיד רצתה שאלך לבית ספר, אך אני לא רציתי כי בתוניסיה המורה היה נוקשה ומרביץ במקל. ובדרך לבית הספר הילדים הערבים היו זורקים עלינו אבנים ומלגלגים עלינו, מסיבה זו תמיד יצאנו בקבוצות ולא לבד. לכן למדתי רק שנתיים ועזבתי כי לא יכולתי ללמוד שם יותר.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1966 הסיבות לעלייתינו: כיהודים רצינו להיות במדינת היהודים. וכיהודים דתיים ידענו כי ארץ ישראל היא הארץ המובטחת לנו והשייכת לעם היהודי. תמיד הייתה לנו זיקה ורצון לעלות לארץ ישראל, וכולם סיפרו לנו שטוב ויפה בארץ ישראל, וגם מפני שפחדנו מהערבים, שלא התייחסו יפה ליהודים.

כשהסוכנות הציעה לנו לעלות ארצה, שמחנו לעלות. בכניסתנו לאוניה, לקחו מאיתנו את תכשיטי הזהב שהיו לנו, לא הסכימו שנוציא זהב מתוניסיה. היו לי הרבה תכשיטים שקבלתי בחתונה שלי, תכשיטים שהיו בעלי ערך כספי ורגשי. הפלגנו באונייה, מתוניסיה לצרפת, ולאחר שבוע עלינו על אונייה אחרת ואיתה הגענו לישראל.

הווי משפחתי

את החתונות חגגנו שבעה ימים שבהם הכלה והחתן במרכז העניינים, מפנקים אותם ודואגים להם. היו מכינים הרבה אוכל לכלה, בכדי שתשמין. שמרו עליה מפני השמש, שמו לה בצק על הפנים והידיים כדי שתהיה לבנה, ולסמל, שיהיה שפע של מזון ושלא יחסר להם דבר.

כל ערב היו עוברים בתהלוכה, החתן הכלה, והמשפחה החברים והשכנים, מלווים בדרבוקות שירים וריקודים, לבית המארחים ובבית הייתה מחכה להם ארוחה גדולה. כך זה היה שבעה ימים, כל ערב. הגברים היו עולים על הגגות ומנפצים כד לזכר חורבן בית המקדש.

כשלתינוק מלאה שנה, אימו הלכה לבית הכנסת, שמה חינה בידה, המסמלת שמחה, והייתה נותנת בקבוק שמן וכסף לבית הכנסת.

האוכל בשבת היה חמין על כל סוגיו, רק בהבדל קטן אחד, לא הייתה פלטה לשבת, כי לא היה חשמל. ביום שישי לקחנו את סיר החמין לתנור מרכזי, אליו יהודי השכונה  גם הביאו את סיריהם. לתנור זה קראו בשם"קושה". זהו תנור הדומה לתנור הלבנים של הפיצה.

למחרת כשהגברים חזרו מבית הכנסת, היו עוברים דרך "הקושה" ולוקחים איתם את סיר החמין, הגבר היה מתרברב בכישרונות הבישול  של אשתו.

הזוית האישית

מאוד נהנתי לשמוע את סיפורה של סבתי, גיליתי דברים שלא ידעתי קודם על סבתא שלי.