מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של רוחי סבתא של עפרי

שמי רחל קינן. נולדתי בשנת 1951, בת לצילה ויצחק קריסברג ואחות קטנה מאוד למוטי.

ילדות מאושרת, בת זקונים, שמורה ומפונקת. גרנו בקריית חיים – שכונת פועלים צנועה של חיפה, ברחוב יח'. בכל בית ברחוב, בזה אחר זה, גרו בני גילי וחברי מיום הולדתי. יחד הלכנו לגן הילדים, לבית הספר היסודי, לתיכון, לתנועת הנוער ויחד רובנו התגייסנו לגרעין נח"ל. לאחר סיום השירות הצבאי שכה אהבתי, התחלתי ללמוד בבית הספר להנדסאים בטכניון בחיפה במגמת אדריכלות, ושם הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי, אבי בנותיי וסב נכדי, הלוא הוא סבא חנוך קינן היקר מאוד שלנו.

נישאנו בחודש פברואר שנת 1973, חיינו חיים טובים ונעימים בבית קטן בקריית ביאליק, מרחק רכיבת אופניים מאבא ואימא. בחודש אוקטובר באותה שנה, בדיוק ביום ההולדת שלי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוד באותו הלילה סבא חנוך גויס למלחמה, נלחם כצנחן ברמת הגולן. כעבור שבוע ימים נפצע מכדור של חייל סורי ואושפז בבית החולים בנהריה למשך כמה שבועות. לאחר החלמתו שב לביתנו הקט והחמים.

בחוה"מ של חג הפסח שנת 1974, חדרה חולית מחבלים לקרית שמונה, במטרה לבצע פיגוע בבית הספר "קורצ'אק". בגלל החג בית הספר היה סגור ולכן נכנסו לבית מגורים סמוך, עברו מדירה לדירה והרגו 18 איש, בהם גם ילדים.

בחודש יוני 1974, בעקבות הצעת עבודה בשילוב רצון לתמוך ולהזדהות עם הקהילה הפגועה, החלטנו, למורת רוחה של כל המשפחה המורחבת, לעבור להתגורר בקריית שמונה. הגענו כזוג צעיר ובודד למקום זר מכל הבחינות, ללא מכרים וללא המשפחה החמה והעוטפת. כמותנו, באותה תקופה הגיעו עוד זוגות צעירים מכל רחבי הארץ לקריית שמונה. השתלבנו במקומות עבודה נהדרים. אני עבדתי במשרד אדריכלים והייתי מרוצה מאוד מאוד. המצב הביטחוני באזור היה בכי רע: מטחים של קטיושות כמעט מידי יום, התראות על ניסיונות חדירות מחבלים ואנחנו כמעט לבד…

אומצנו באהבה על ידי משפחת פורת מקיבוץ דן שבנם רענן נפצע אף הוא במלחמת יום הכיפורים ושכב במיטה ליד סבא חנוך. זכינו במשפחה תומכת שעזרה לנו לעבור את ההלם של הימים הראשונים בקריית שמונה. לאט לאט התרגלנו לשגרה הלא פשוטה, הכרנו חברים חדשים ויחד הפכנו להיות סוג של משפחה מורחבת ואוהבת. בהמשך נולדו לכולנו ילדים. במקביל למצב הביטחוני הקשה התפתחו חיי חברה יוצאי דופן: הקמנו מועדון משפחות בו חגגנו יחד את כל החגים, יצאנו יחד לחופשות וטיולים. בכל הפעילויות הייתה מעורבות מלאה של כל החברים, כולל הילדים. חיי הקהילה היו טובים ונעימים והחלטנו שזה המקום בו היינו רוצים להמשיך את חיינו ולגדל את ילדינו. בנינו את בית חלומותינו על צלע הרי נפתלי, משקיף על עמק החולה ורמת הגולן ובו אנו חיים באושר ושמחה עד עצם היום הזה.

היום אנו הורים גאים לשלוש בנות נהדרות וסבים מאושרים לשמונה נכדים מקסימים וממשיכים בשגרת החיים במקום הטוב הזה.

הזוית האישית

אנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה, מאוד קשורות ותמיד שמחות להיפגש בייחוד בבית בקריית שמונה. סבתא רוחי מאחלת לעפרי שלא תשתנה, שתמשיך להיות הנכדה הבוגרת, האחראית והאהובה שלנו. עפרי מאחלת לסבתא בריאות טובה ועוד הרבה שנים עם סבא חנוכי בבית בקריית שמונה.