מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחת מנור מולדון – איחוד לבבות

סבתא דינה ונכדה עילי
סבתא דינה כחיילת בצנחנים
סיפורי סבתא

שלוש יבשות בתשעה חודשים

הייתי בבטנה של אמי במרוקו שבאפריקה, נולדתי בצרפת שבאירופה וגדלתי בישראל שבאסיה.

הוריי, זוהרה לבית בן-סימון ואליהו אמויאל, נולדו בעיר אוג׳דה שבצפון מזרח מרוקו על גבול אלג׳יר בה התחתנו בינואר 1944.

הסבא רבא שלי, יוסף בן סימון, היה רב וחזן בעיר מארניה שבאלג'יר. בשנת 1898, הזמינה אותו הקהילה היהודית באוג'דה שבמרוקו להיות החזן בתפילות חגי תשרי. הרב ומשפחתו הגיעו לאוג'דה לחגים וכבר נשארו בה כל החיים. שם נולד הסבא שלי, יעקב בן סימון שלימים התחתן עם סולטנה דרי, הסבתא שלי. הוריי עברו לגור בקזבלנקה וסבא וסבתא יעקב וסולטנה בן סימון וילדיהם הצעירים, עלו לישראל דרך נמל אוראן באלג'יר, בספינת המעפילים "יהודה הלוי", קצת אחרי מלחמת העצמאות בשנת 1947 עם עוד כ- 1,500 עולים, תוך מאבק להתחמק מהצי הבריטי אשר ניסה למנוע מהם לעגון בנמלי ארץ ישראל. הם התיישבו בירושלים. סבא יעקב שהיה צורף תכשיטי זהב, הביא אתו זהב שהסתיר בחפציו, עם עלייתם ארצה. הזהב שהביאו, אפשר למשפחה תנאי חיים טובים בארץ החדשה. רבים מהתכשיטים שסבא יעקב עיצב, מפוזרים בקרב צאצאיו הרבים.

משפחת אמויאל, משפחתו של אבי אליהו, הם צאצאים של אנוסי ספרד שהגיעו למרוקו מהעיר מויאה שבספרד עם גירוש ספרד בשנת 1942 ומכאן מקור שם המשפחה – אמויאל שפירושה – מהעיר מויה.

סבא שלי, יהודה אמויאל, לא זכה לעלות לישראל וקבור בעיר אוג'דה. סבתא עיישה אמויאל, עלתה עם ילדיה הבוגרים עם קום המדינה וכולם התישבו בחיפה.

הוריי זוהרה לבית בן סימון ואליהו אמויאל, התחתנו בדצמבר 1943 ובאוקטובר 1944 נולדה אחותי הבכורה, לוסיאן שעקב מחלת עיניים קשה בה חלתה, נאלצו הוריי לעבור לעיר קזבלנקה לצורך קבלת טיפול רפואי.

המעבר מעיר קטנה ומרוחקת לעיר בינלאומית תוססת גרמה להוריי להתאהב בקזבלנקה והם נשארו לחיות בה. אבי היה חייט גברים אמן. אמי הייתה תופרת, מהר מאד הם התבססו וחיו ברווחה בקזבלנקה שם נולדה אחותי השנייה, סוזן ובהיות אמי בחודש השביעי להריונה כשאני בבטנה, הגיעו שליחי הסוכנות היהודית ושכנעו אותם ואת יהודי קזבלנקה לעלות לארץ ישראל.

הוריי שהיו בשנות העשרים לחייהם עם שתי ילדות קטנות ואמא בהריון בחודש השביעי, עזבו חיים מאד שמחים ומרווחים על מנת להגשים את החלום האולטימטיבי, לעלות לארץ ישראל.

אחרי הפלגה קצרה מקזבלנקה, עגנו בעיר מרסיי שבצרפת וזמן קצר אחרי כן, באתי לעולם בבית חולים של הכנסייה הקתולית. אמא מספרת שהאחיות והרופאים היו שיכורים מחגיגות הסילבסטר שהיא חששה שיחליפו בין התינוקות. נולדתי עם פתיחתה של השנה החדשה, האחד בינואר 1949 בשעה 1:10. מאז אני חוגגת יומולדת עם כל העולם.

כשהייתי בת כשלושה חודשים, עלינו על אניית המעפילים נגבה ובפסח 1949, עגנה משפחתנו הצעירה על אדמת ארץ ישראל. משפחתנו, הייתה האחרונה במשפחה המורחבת שעלתה לישראל.

בנמל חיפה קיבלו את פנינו סבא וסבתא בן סימון והעלו אותנו ברכבת הראשונה שיצאה מחיפה לירושלים. בירושלים הם הכינו לנו בית סמוך לביתם. אחד מהבתים שננטשו במלחמת השחרור על-ידי התושבים הערבים.

תמונה 1

אבי ואמי בהריון שלי. בחליפות בגדים אותם תפרו בעצמם

תמונה 2

בתמונה: צמיד זהב מעשה ידיו של סבא שלי יעקב בן סימון

תמונה 3

משפחת אמויאל הצעירה בבית ברחוב יאיר

 

ילדות ברחוב יאיר הגלעדי

גדלתי בבית שברחוב יאיר 3 שבשכונת בקעה בירושלים. בו נולדו עוד ארבעה אחיי הקטנים ובו גידלו הוריי גם נכדים. שכונה ערבית שרוב הדיירים נטשו אותה במלחמת השחרור. הממשלה, שיכנה בבתים הנטושים את העולים הרבים שהגיעו מכל קצווי תבל. בין הרחובות הצרים והקטנים על שמות שבטי ושופטי ישראל, גרנו בשכנות לתושביה הערבים שנשארו ולעולים חדשים שזה עתה הגיעו מעיראק, מגרמניה, מבולגריה, ממרוקו, מכורדיסטן. לבית הגענו הוריי ושתי אחיותיי הגדולות ולימים נוספו עוד אחות, שלושה אחים ושתי ילדות קטנות אותן צירפה אמא אלינו כבנות אומנה.

למרות ששפתם של הוריי הייתה ערבית וצרפתית, אנחנו היינו הדור הראשון שדיבר עברית כשפת אם. למדתי בבית הספר הדתי לבנות "דוגמא". למורה, הייתה היכולת וההרשאה הבלתי כתובה לחנך אותנו ברוח הציונות העברית המתחדשת. המורה חייבה אותנו לדבר עברית גם בבית ולשכוח את השפה אותה דיברנו עד כה. למורה אפילו היה היתר בלתי כתוב להחליף את השם שנתנו לנו הורינו בלידתנו משם "גלותי" לשם עברי, וכך הפכתי להיות דינה בנוסף לשם דניס עימו נולדתי.

בבית היו רק רהיטים שאותם היינו חייבים לחיי היומיום. "מיטות סוכנות" – מיטות מתכת שניתנו למשפחות ע"י הסוכנות היהודית עם מזרוני קש. שולחן אוכל וכיסאות. היה חדר שירותים אחד. אחד בלבד! גם היום אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין מתקשה לדמיין את התור לשירותים בבוקרו של יום. עד היום מהדהדים בראשי הקולות "אני שני", "אני אחריו"…

מקלחת – פעם בשבוע, ביום חמישי בערב. חגיגה משפחתית בבית המרחץ השכונתי. אבא עם הבנים. אמא עם הבנות. שם כבר פוגשים גם את סבתא, את הדודות ואת כל בנות השכונה. אמא מקרצפת ומקרצפת. לא מרפה עד שהעור הופך אדום. כולנו זוהרות מניקיון ומחום מהביל, שבסופו, כל חלל בית המרחץ מתמלא בריח תפוזים קלופים. מי שלא טעם טעמו של תפוז בשיאו של קרצוף בבית מרחץ, לא יודע טעם גן עדן מהו.

הלחם היה מלך מלכי המלכים. המאכל העיקרי של כל משפחה בכלל ושל משפחתנו בפרט. שני סוגי לחם בלבד. שחור ולבן ובשבת חלות. לא פרוס. לחם, בוצעים בידיים. הלחם היה מנת פתיחה, מנה עיקרית ומנה אחרונה. מדי יום, כל אחד מאיתנו בתורו, היה הולך למכולת השכונתית של עזאר, ומביא 6 כיכרות לחם.

עוף היה מנת חלקנו בסופי שבוע בלבד. התרנגולת נוצלה על כל חלקיה. מהעצמות לא נשאר אפילו הסחוס. גם כפות הרגליים נאכלו. אמי הייתה שולה אותם במים רותחים ובעודם רותחים, קילפנו את העור הגס והצהוב. פשוט מעדן. לא בטוח שניתן להבין זאת היום. האוכל המסורתי של כל משפחה ומשפחה, היה חלק ממסחר ערני בין ילדי השכונה. הקובה של הכורדייה הוחלף בסנדביץ' מטבוחה של המרוקאית. הבורקס הבולגרי הוחלף בפיתה עם חומוס מהערבי. רותי התימנית החליפה את הפלאפל עם הגפילטע-פיש של גיטה ניצולת השואה.

את הזמן הפנוי, בילינו בחצר הבית, ב"מגרש" ובשדות. היכרנו היטב את הצמחייה. קטפנו חוביזה ללביבות. הבאנו שומר בר לתבלינים, חזרנו אדומים מאכילת תותים מעץ התות הענקי בשכונה והשתעשענו בקילוף העור הדק של פרי עץ הדומים. משחקי שכונה היו מרכז חיינו והם היו רבים ומגוונים: אש לילה, סימני דרך, מחניים הקטן, מחניים הגדול, דג מלוח, אלמבוליק, גולות, "חמש אבנים", מחבואים, תופסת, "ארץ", "אבו-יויו". ובל"ג בעומר, היינו מתחרים על המדורה הגבוהה ביותר, כשבובה של היטלר בראשה נשרפת מדי שנה, לקול תשואותנו רמות.

את השעון הראשון שלי קיבלתי כמתנת בת מצווה. עד אז "השעון" שהעיר אותנו בבוקר לבית הספר, היה הצפירה של הרכבת בשעה 07:00 בדרכה לחיפה.

בימים גשומים, הלכנו במגפי גומי שצלחו רחובות בוץ לא סלולים ושלוליות עטויות שכבת קרח דקיקה אותה שברנו בחדווה. מעיל גשם בצורת אוהל עם שני "חלונות הצצה" לידיים – היה כלי התחבורה שלנו לבית הספר. בריצפת הכיתה, פוזרה נסורת נגרים על מנת למנוע מהבוץ להידבק אליה.

לכביסה היה יום מיוחד. הכביסה נעשתה ביד. גם כך לא היו יותר מדי כבסים. היה אוכל מיוחד ליום הכביסה. בד בבד עם הרתחתה של הכביסה הלבנה על גבי פרימוס, על גבי פתיליה נוספת, בושל מרק השעועית. התבשיל המיוחד ליום כביסה.

אוספים היה התחביב הנפוץ ביותר. אספתי בולים ואספתי מפיות שולחן. אספתי עטיפות מסטיק, עלמה, בזוקה ועוד. אספתי צדפים כמחווה לים שבקושי היכרתי. אספתי גלויות מכל העולם תוך הבטחה לעצמי שבאחד הימים אבקר בכל אחד מהמקומות המצולמים בהן.

ספרים היו מרכז החיים שלי וכיוון שלא היה היצע כל כך גדול של ספרים, קראתי מכל הבא ליד. "הטכנאי הצעיר" ואנציקלופדיות על כל ערכיהן. ילדות מאושרת, דלת אמצעים אך מלאת משחקים, עיסוקים חברתיים ובעיקר דמיון.

החיים בירושלים

אף אחד באותם ימים, לא היה זקוק וגם לא יכול היה להרשות לעצמו חליפה או בגד מחויט. לאבא שהיה חייט גברים אומן ממש, לא הייתה עבודה. עם הגעתו ארצה, הציבו אותו כנוטר בקסטל שליד ירושלים. הוא נורה בכתפו ונפצע ע"י צלף. ו"בתמורה" לפציעתו, הוא קיבל מישרה בעיריית ירושלים בפינוי אשפה. לאחר זמן מה, הוא "התקדם" להיות שרת בבית הספר. מישרה שהיוותה מפנה למשפחתנו בכלל ולי בפרט.

בבית הספר א.ד. גורדון שבשכונת ממילא, בו עבד אבא, הקימה עירית ירושלים את תזמורת הנוער ירושלים. תזמורת ובה כלי נגינה, שעורי נגינה ותזמורת לילדי ירושלים. בין אבי ליוחנן בוהם המנצח העולה מגרמניה, מייסד ויוזם התזמורת נוצרו יחסי חברות מיוחדים. מהר מאד חברות זו הפכה ליצירה. אבא נתבקש לתפור את התלבושת הייצוגית של התזמורת. ובמקביל, אבא הכניס את כל ילדיו ללמוד לנגן בתזמורת. אח אחד בחצוצרה, אחד בתופים, ואני ואחיותיי בפיקולי. הכלי שהכין אותנו לקבלת כלי נגינה רציני יותר.

מבין כל האחים, נותרתי רק אני. התזמורת והנגינה בקלרינט תפסה את המקום החשוב ביותר בחיי. שיעורי נגינה, נגינה משותפת בתזמורות שונות, אימוני צעידה לתהלוכות הרבות שהתזמורת לקחה בהן חלק באירועי העיר. וזה  היה אך טבעי שאלך לבית הספר התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין. בבנין הסמוך לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור. בתקופה בה למדתי, גרה בו גולדה מאיר כשרת החוץ. בית הספר למוסיקה היה חלוץ והקדים את זמנו. אני הייתי המחזור השלישי של בית הספר החדש והמיוחד, בימים שעדיין המוסיקה לא הייתה חלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכון. התוודעתי למוסיקה הקלאסית ולג'ז, התוודעתי למקצועות המחול השונים והתוודעתי לאופרה. הכל היה חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים.

מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, התרחשה בעיצומן של בחינות הבגרות שלי. ההתרגשות של כיבוש ירושלים והסרת הגבולות שאיימו עלינו כל חיינו, הייתה עצומה. הרי אני כל כך פחדתי שירו בי מחריר הירי שעל החומה, ברחוב קרן היסוד בדרכי לתזמורת. היו לי  ביעותים מהמחשבה שישליכו עלי פגז מהר גילה המאיים כצל כבד מעל רחוב עמק רפאים. גלים עצומים של אנשים גדשו את רחובותיה של ירושלים העתיקה. שנים של ערגה וגעגוע פרצו את כל סוגי החומות. ובאווירת הניצחון ושכרון החושים, התגייסתי לצבא כשכולי מוכנה לעשות הכל למען המדינה. נבחרתי להיות מקפלת מצנחים בצנחנים. תפקיד שבזמנו היה אחד התפקידים הקשים לנשים והכי קרוב לחיל קרבי. הייתי הכי גאה להסתובב עם כומתה אדומה ולתרום לגדוד שבו שירתו הרבה מחבריי. התגייסתי באותו חודש בה הצוללת דקר נעלמה ובה היה חבר יקר שלי מיקי גל. והייתי בבסיס הצנחנים בתל נוף כשנודע לי ששמוליק אייזנמן חבר ילדות שגר סמוך אלי, היה שנה מעלי באקדמיה למוסיקה, ניגנו אצל אותו מורה ובאותה תזמורת, ושירת בצנחנים, נהרג בתעלה.

עם סיום השירות הצבאי, התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים ואז התקבלתי לעבוד בשב"כ. מאד אהבתי את העבודה ומהר מאד עשיתי תפקידים מעניינים ומאתגרים יותר. שם הכרתי את חיים, שהיה עובד בשטח הערבי. בחור גבוה, מתולתל, חייכן וביישן. אך רק שנתיים מאוחר יותר, יצאנו יחד לטיול בסיני משם חזרנו מאוהבים. התחתנו, בירושלים, ברחוב עמק רפאים  ב-25 לאוקטובר 1972. הושאלתי ע"י השב"כ לעבוד במחלקת הביטחון של משרד החוץ, זמן קצר לפני רצח הספורטאים במינכן באוגוסט 1972. הייתי בלב ליבו של המטה להגנתם ומיגונם של שגרירויות, קונסוליות ונציגויות ישראליות בחו"ל. האיומים היו ממשיים מאד שבשיאם ארעה מלחמת יום כיפור. בתקופה זו גרנו חיים ואני בדירה בקרית ארבע. דירה אחת מתוך שלוש שהיו לשב"כ וניתנה לנו בתשלום שכר דירה זעום. היינו בביתנו ביום כיפור בשבת בצהרים שנת  1973, כשנדהמנו לראות טנדרים מגיעים לבית הכנסת הסמוך, ואוספים ביום הקדוש כל כך, את המתפללים באמצע הצום והתפילה בד בבד, הזעיקו את חיים להיכנס למכונית, להדליק אורות ולנסוע למטה השב"כ. אחד מהימים הטראומטיים בחיי. העבודה במשרד החוץ הייתה קשה במיוחד. נותרנו מעטים, רוב עובדי המחלקה גויסו למאמץ המלחמתי. האווירה הייתה נוראית. אט אט הגיעו ידיעות על הרוגים ועל נעדרים. תקופה ארורה!

תמונה 4

בתמונה: אני חיילת בצנחנים

תמונה 5

בתמונה: אני בכיתה א' בבית ספר דוגמא

 

פברואר 1974 – הפכנו למשפחה

אורית בתנו הבכורה ואמא של עילי נולדה ב- 18 לפברואר של שנת 1974 בבית החולים הדסה עין כרם. שנה וארבעה חודשים לאחר מכן, נולד אודי. ובאוגוסט 1976, עברנו לגור בפריז לתקופה של כחצי שנה. שם, פעם ראשונה, ראיתי את מגדל אייפל ואת השאנז אליזה שהיו מאד מוכרים לי מהגלויות שאספתי.

חודשים ספורים לאחר מכן, בעיצומו של חורף מושלג וקר במיוחד, נחתנו בבוסטון שבמסצ'וסטס והתחלנו שליחות של 3 שנים בארה"ב. חיים נשלח להיות קצין הביטחון בקונסוליה ואני שימשתי כצפנית. תפקידי היה להצפין ולפענח את המברקים שהגיעו ויצאו. אורית נכנסה לגן ישראלי שפעל כבר זמן מה בבוסטון ולא קיבל ילדים בגילו של אודי, לכן נאלצתי לבנות גן ישראלי המותאם כולו לאודי. בחרתי מקום בטמפל, בחרתי גננת מבין הישראלים הרבים שהגיעו, אספתי צעצועים וכמובן, נרשמו ילדים. הסתבר לי שהגן הזה פעל עוד שנים אחרי שחזרנו ארצה. תקופה מאתגרת, מיוחדת ומכוננת. המשפחה הצעירה שלנו, קיבלה מתנה לחיים. תרבות חדשה, שפה חדשה, מראות חדשים, בעולם חדש רחב ידיים ובלי גבולות. תקופה שפתחה לנו אופקים חדשים ששימשו אותנו כל חיינו.

אחרי שלוש שנים בבוסטון, חזרנו לירושלים וגרנו ברמת אשכול. תוך כדי לימודי תכנות מחשבים במכללה בהדסה נולד איתי ב- 1981 בבית החולים הדסה בהר הצופים. זמן קצר לאחר מכן הוצע לי ע"י חבר ותיק לרכז את הוצאת הספרים "אדם". בעבודה זו למדתי את מקצוע ההוצאה לאור על כל ענפיו. הבאה לדפוס, גרפיקה, עימוד, עריכה ופרסום. ואז חיים נקרא לדגל והוצע לו לעבור לרכז את נפת שכם. דבר שאילץ את המשפחה לעבור לגור בשרון ובחרנו לגור בכפר סבא. ומאז אנחנו בכפר סבא.

בגרות ברחוב דבורה הנביאה

בכפר סבא, עברנו לגור ברחוב דבורה הנביאה, שוב שופטת מספר שופטים וכן בית עם גינה המשקיף לחורשת אקליפטוסים. הבית שמזכיר לי בהרבה מובנים את הבית ברחוב יאיר בירושלים.

פתחתי עם שותפתי משרד פרסום "מסוף, הפרסומאיות שלך". משרד פרסום על טהרת הנשים. היינו חלוצות כנשים עצמאיות וכמשרד פרסום בכפר סבא. מהר מאד הפכנו למשרד הפרסום הגדול בשרון. הפקנו עיתונים, פרסמנו מודעות בעיתונים, פתחנו מדורים, עשינו קמפיינים ואף הרצנו מועמדים בבחירות המקומיות. בד בבד עם העבודה, למדתי באוניברסיטה הפתוחה מוסיקה, קולנוע ופילוסופיה. היום, אני עוסקת בעיקר בהוצאה לאור של ספרים פרטיים לאנשים שמבקשים לכתוב את תולדות חייהם.

בכפר סבא גדלו ילדיי. שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה. אורית וסטיוארט מסקוטלנד, הכירו באילת בחופשה. התחתנו בספטמבר 2002 ונולדו איתן ועילי.

כבר למעלה מ- 30 שנה אני גרה בכפר סבא, אך תמיד מחשיבה את עצמי ירושלמית. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים בכפר סבא, נראה כי אני מכירה טוב יותר את הסמטאות, הבתים, הריחות והיופי של ירושלים מכל מקום אחר בעולם.

תמונה 6

בתמונה: החתונה של אורית וסיטיוארט

תמונה 7

בתמונה: משפחת מולדון ומנור

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מרוקו
ממלכת מרוקו היא מדינה בשלטון מונרכי בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מצפון היא גובלת בים התיכון, בסאוטה ומלייה (ספרד) ובמצר גיברלטר, במערבה באוקיינוס האטלנטי, במזרחה באלג'יריה ובדרומה בסהרה המערבית, אשר נמצאת בשליטת מרוקו מאז שנות ה-70.

ציטוטים

”גם היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אני מתקשה לדמיין את התור לשירותים בבוקר...“

הקשר הרב דורי