מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בשנת 1943 לאורי ותמר יפה. אני הבת השנייה מבין חמישה ילדים. גדלתי בקיבוץ מעוז חיים. הייתי ילדה סקרנית ושובבה שאהבה לרוץ בשדות ולטפס על עצים.

משפחת יפה

משפחת יפה היא משפחה שורשית וחלוצית.

אבי אורי יפה: נולד בשנת 1916 ביבנאל לחיים ומרים (לבית כבשנה) יפה, שעלו מרוסיה והתיישבו ביבנאל. אחיו הם אברהם יפה, שאול יפה וחנה. אורי היה מפקד בחי"ש, מראשוני המפקדים בפלמ"ח, חקלאי וראש מועצה אזורית בקעת בית שאן ובקעת הירדן במשך 17 שנה.

אמי תמר יפה ירדני: נולדה 1918 ברובנה, כשהעיר הייתה תחת שליטת רוסיה. בת ליעקב ולדורה (דבורה) ברמן, רופא שיניים וגננת. המשפחה עלתה לישראל ב-1921. תמר הייתה הייתה מורה למוזיקה ומראשוני המטפלים באמצעות מוזיקה ובאמצעות תנועה בישראל, מקימת המרכז לטיפול באמנויות בעמק בית שאן.

סבא אורי בפלמ"ח

ב-1941 גויס אבי על ידי יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, ובעת הקמת פלוגות הפלמ"ח (פלוגות המחץ) הראשונות, פיקד על פלוגה ג'. פלוגה ג' ערכה מסע ארוך מקבוץ מעוז חיים דרך סדום, שם התאמנה וערכה תרגיל פלוגתי גדול באש חיה, ומשם צעדו לכיוון קבוץ רביבים, תוך שהם נאלצים לפרוץ נתיב חדש "מעלה פלמ"ח" ליד עין יורקעם – נחל חתירה, ובהמשך התמנה למפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

במסגרת הגדוד הוקמה הפלוגה הימית – הפלי"ם שהיוותה לימים את הבסיס לקומנדו הימי של צה"ל.

הורדת מעפילים

במרץ 1947 פיקד על הורדת כ-600 מעפילים מן האונייה "שבתאי לוז'ינסקי", לימים "שושנה" (עליה נכתב השיר של חיים חפר "שושנה שושנה" אורי מוזכר בבית הרביעי מכיוון שנלקח בשבי לקפריסין יחד עם המעפילים). האונייה הצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי ולהגיע לחוף ניצנים.

אנשי הפלמ"ח התערבבו ביין המעפילים כך שהבריטים לא יזהו אותם ויעצרו אותם. ואז העלו את כולם על ספינות בריטיות ולקחו אותם למחנה מעצר בקפריסין

זיכרון האישי שלי: יום אחד בקיבוץ מעוז חיים שם גרנו הלכתי עם אמא וסבתא מירים  (אמא של אבא אורי) ולפתע הגיע  אדם לבוש חליפה ומגבעת, התחבק עם אמא ועם סבתא ואני זוכרת שמשכתי לאמא בשמלה גדולה ושאלתי אותה מי זה האיש הזה? ואז אמא אמרה לי את לא מכירה אותו זה, אבא שלך. אבא הרים אותי בחיבוקים ונשיקות בגלל שאבא היה לבוש חליפה הוא נראה שונה כי אנשי הסוכנות בקפריסין הלבישו אותו בחליפה.

כדי להבריח אותו ממחנה המעצר.

במרץ 1947 פיקד על הורדת כ-600 מעפילים מן האונייה "שבתאי לוז'ינסקי", לימים "שושנה" (עליה נכתב השיר של חיים חפר "שושנה שושנה" אורי מוזכר בבית הרביעי מכיוון שנלקח בשבי לקפריסין יחד עם המעפילים). האונייה הצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי ולהגיע לחוף ניצנים.

אנשי הפלמ"ח התערבבו ביין המעפילים כך שהבריטים לא יזהו אותם ויעצרו אותם. ואז העלו את כולם על ספינות בריטיות ולקחו אותם למחנה מעצר בקפריסין.

זיכרון האישי שלי: יום אחד בקיבוץ מעוז חיים שם גרנו הלכתי עם אמא וסבתא מרים (אמא של אבא אורי) ולפתע הגיע אדם לבוש חליפה ומגבעת, התחבק עם אמא ועם סבתא ואני זוכרת שמשכתי לאמא בשמלה גדולה ושאלתי אותה מי זה האיש אזה? ואז אמא אמרה לי את לא מכירה אותו זה אבא שלך ואז אבא הרים אותי בחיבוקים ונשיקות בגלל שאבא היה לבוש חליפה הוא נראה שונה כי אנשי הסוכנות בקפריסין הלבישו אותו בחליפה כדי להבריח אותו ממחנה המעצר.

סיפור על המורה לאנגלית ולנגינה

יום אחד הגיע אדם עם מבטא זר לקיבוץ, הלך למזכירות וסיפר שהוא מורה לנגינה. שלחו אותו למורה למוזיקה (אמא שלי) שהיא תחליט אם הוא מתאים לעבודה. הוא ניגן על כינור, אמא קבלה אותו לעבודה באולפן למוזיקה שהיא הקימה וניהלה במועצה האזורית. הוא עבר לגור בקיבוץ ושמעו אותו מדבר אנגלית  טוב ואז הציעו לו ללמד אנגלית בית ספר.

אמא גילתה לאחר תקופה של כמה חודשים שנעלמו שני כינורות היא ביררה עם התלמידים והמורים באולפן והם אמרו שלא לקחו ואז ביררה עם המורה החדש ולפי תגובתו ולמרות  תשובתו השלילית היא חשדה בו. בקיבוץ החליטו להזמין משטרה שתחקור אותו. בחקירה התברר שהוא גנב את הכינורות ומכר אותם בבית שאן.

בחקירה גילו לפי הפרטים האישים שלו כי הוא מבוקש כפושע בין לאומי שהאינטרפול מחפשים  אחריו הרבה זמן.

הספור על העורב  שגידלנו

כשהייתי בכיתה ד' מצאנו גוזל עורב גידלנו אותו, לימדנו אותו לעוף. ליד בית הילדים היה מגרש שעליו שחקנו גולות. העורב היה עומד  על הגג ומבלי ששמנו לב היה יורד חוטף גולה ובורח. בקיבוץ התחילו גנבות של טבעות ושעונים שהונחו בכניסה של חדרי המגורים של החברים ליד הכיור. חשדו באנשים אבל לא הצליחו לגלות מי גנב. לפניי תחילת הגשמים ניקו את המרזב של בית  הילדים וגילו שם את השעונים, הטבעות והגולות שעורב החביא שם.

סיפור הקמת קיבוץ מעוז חיים

אבא נשלח להדריך בתנועת מחנות עולים בירושלים ב-1935 להדריך את "החוג העולה". אבא היה בגיל 19 והדריך את תמר ירדני שהייתה חניכה בתנועה (בחוג העולה). כך  הכירו אורי יפה ותמר ירדני בת 17  והפכו לזוג. הם נשלחו לאחר שנתיים של הדרכה להקמת גרעין ברעננה ולאחר מכן הקימו  את קיבוץ מעוז–חיים בשנת 1937, קיבוץ חומה ומגדל. הקיבוץ הוקם כחמשה קילומטר מזרחית לבית- שאן קרוב מאד לגשר שייך חוסן. אני גדלתי בקיבוץ מיום הולדתי ומיד הוכנסתי לבית תינוקות.

בתנועת הקיבוצים הוחלט שהילדים יגדלו בבתי ילדים ולא בחדרי ההורים (בראשית בניית הקיבוץ נבנה חדר ללא שירותים ומטבחון שבו גרו) שהיה חדר אחד בלבד למגורים. כתינוקת אמא הייתה באה לבית התינוקות להניק אותי לפי שעות שהמטפלת הייתה קובעת לה ולכל האימהות. וככל שגדלתי יחד עם קבוצת הילדים שגדלו איתי עברנו לגן וגם בלינה משותפת.

בגן ישנו הילדים בלי אדם מבוגר, הייתה מבוגרת אחת שהלכה במשך הלילה בין בתי הילדים לראות אם הכול בסדר ונקראה שומרת לילה הייתה לה מנורת נפט.

לילה אחד התעוררתי ולא הצלחתי להירדם יצאתי מהגן והלכתי לבית של ההורים דרך שדרת הפיקוסים , בפיקוסים היו הרבה מאוד עטלפי פירות שפחדתי מהם מפני שסיפרו לנו שהעטלפים תופסים בשערות אז שמתי ידיים על הראש ורצתי עד לבית ההורים , ואמא שלי לקחה אותי חזרה לגן ישבה לידי עד שנרדמתי. הזיכרון של הפחד הזה זכור לי היטב.

טיול שנתי בכיתה ו' בקיבוץ

מחזור ח' בשבי הלבנונים, בטיול שנתי בכתה ו' כשהייתי בכתה ו', בטיול השנתי לגליל המערבי, מאי 1955, מצאנו עצמנו מחזור ח', שותפים לאירוע חריג בלתי צפוי לחלוטין, עם מקדם סיכון רב, שכמעט הפך לתקרית אש בין לאומית.

כל זאת  בגבול לבנון, כמה ק"מ מזרחית לראש הנקרה, מזכרוני (בעזרת כמה מבני מחזורנו), עולה התמונה הבאה: הטיול השנתי היה במתכונת ה"מעוזית" הקבועה, ששה ימי טיול, לכל כיתה יעד/אזור מותאם לדרגת הקושי. מתארחים בקיבוץ מארח באותה שנה התארחנו בקיבוץ כברי. ממנו יצאנו ליעדים שונים בגליל המערבי ואליו שבנו ללינה בסופו של יום הטיול. ביום הרביעי לטיול יצאנו מוקדם בבוקר נסענו לקיבוץ חניתה  ויצאנו רגלית דרך רכס 'לבונה' מערבה לכיוון ראש הנקרה.

מצוידים במימיות ותיקי צד קטנים עם כריכים אישיים, טיפסנו בשביל צר במעלה ההר, בעקבותיו של שלמה אבני (25), חבר מעוז, שהשתחרר משרותו בצה"ל, והציע עצמו להיות המאבטח/סייר/מוביל בטיולנו השנתי. שלמה נשא אקדח על מותניו ותיק אישי עם מפת האזור על כתפו, הלך בקצב מהיר, כאילו הוא מכיר את האזור כאת כף ידו. אנחנו, 15 ילדים  במספר, הלכנו בעקבותיו, בינינו צעדה גם המטפלת שולמית (כונתה "קודל").

אביבה (22), מורתנו, צעדה בסוף הטור. שלמה בראש התור, היה כותב מפעם לפעם, פתקים רומנטיים לאביבה, מקפלם ומכניסם לגומחה באחד מסלעי הגיר בצד השביל, ע"מ שאביבה בסוף הטור תיקח אותם. אחרי הליכה של שעתיים, עצרנו ב'גב' הרכס למנוחה אכילה ו…אינסטלציה. לא היה שום סימון גבול,

והיינו בטוחים שזה מסלול בו נוהגים ללכת מעת לעת מטיילים ישראלים, המשכנו ללכת בעקבות שלמה אבני מערבה.

כחצי שעה לאחר ההפסקה, צצו משום מקום, שני ג'נדרמרים (שוטרי גבול) לבנונים, לבושים מדים ואוחזים ברובים בעלי כידון, תוך שהם צועקים לנו בערבית, אנגליזית וצרפתית: "עצור – לא לזוז"! "אם מישהו יזוז אנחנו נירה!!!".

היינו בהלם. הראשון שהתאושש היה שלמה אבני, ניגש למי שנראה יותר בכיר מהשנים, וניסה להסביר לו על המפה,

שאנחנו נמצאים בשטח ישראל  והם טעו ועברו מעט את הגבול לישראל. הם עשו התייעצות, שלמה חזר אל המקום בו ישבנו קפואים והרגיע "זו טעות שלהם, אנחנו לא עשינו שום טעות, תירגעו עוד מעט נמשיך ללכת כאילו שום דבר לא קרה".

בחלוף 10 דקות, הז'נדרמים הלבנונים הודיעו לשלמה אבני, שעלינו להיות מוכנים, לעלות על רכב שאמור להגיע בדרכי העפר בינות לחורש ברכס לבונה, על מנת לאסוף אותנו לבסיסם הקרוב ושם ייעשה בירור פרטני של טענותיו.

עוד קודם מיהרו לקחת משלמה את האקדח ואת המפה הגאוגרפית. המשאית הגיעה מקרטעת, קשרו לשלמה את העיניים והעלו את כולנו על המשאית.

המשאית והז'נדרמים הורידו אותנו בנקודת ישוב קטנה במשטרת רס-א-נקורה הציבו שומר לבנוני עם נשק ליד הדלת לשאלתנו איפה שלמה"? אמרה מורתנו אביבה, על סף דמעות (האנגלית שלה היתה טובה מזו שלנו 'המתחילים'-וקלטה מעט מהשילוט והדיבורים ) "הוא נחקר בנפרד אצל מפקד המקום שנקרא "רס-א-נקורה".

מאוחר יותר הביאו לנו קצת מצרכי מזון (פיתות ערביות גדולות), השעות נקפו ובהעדר מידע כלשהו, היו רגעים שחשבנו כי יש החמרה בחקירה, הלבנונים, כך הסתבר בדיעבד, רצו לוודא שלא מדובר בתרגיל של מרגל ישראלי, מצויד במפה שלקח עימו ילדים רק כהסוואה לפעולתו.  שוב הוזכרה בינינו אפשרות שאנחנו מיועדים להילקח  לביירות הבירה. מעוז ….נראתה אז כ"כ רחוקה רק בסמוך לתשע בערב, חלה תזוזה, הועלנו על משאית שהסיעה אותנו דרומה אל מעבר "ראש הניקרה".

עם הגיענו למוצב הישראלי, ראינו את פניהם הנדהמות של שוטרינו:"מאיפה אתם באים?" שאלו כלא מאמינים!! שלמה, שנותר בלי האקדח והמפות, טלפן למעוז וסיפר בדיעבד מה קרה. לא ראינו שום תקשורת בסביבה (גם לא את…כרמלה מנשה).

שבועיים או שלושה אחרי חזרתנו למעוז, מינתה וועדת שביתת הנשק הלבנונית-סורית ישראלית, שני  חוקרים מטעמה, ואלה זימנו את שלמה ואת קודל, למפגש בנקודת הגבול בראש הניקרה, על מנת לסייע בידם, לחקור את נסיבות התקרית ולברר סופית. אם היתה זו חדירה שגויה שלנו הישראלים לתוך שטח לבנון, או שהיתה זו "חטיפה" שגויה של מטיילים ישראלים  ע"י ג'נדרמרים "חרוצים מדי" לתוך שטח לבנון.

חופשות בגן מנשה

בחופשות מהלימודים בחגים ובחופש הגדול הייתי נוסעת לסבתא וסבא מרים וחיים יפה (הורי אבי) לגן מנשה שם הם גרו ונהלו משק חקלאי של פרדסים אהבתי  מאוד להיות אצלם הייתה להם חמורה שקראו פלינה ואהבתי לרכב עליה, הייתה גם עגלה שרתמו לחמורה כדי להוביל פרי הדר מהפרדס לבית אריזה שאהבתי יחד עם אחי שהיה אתי לנסוע על העגלה עם פלינה.

בגן מנשה היו תרנגולות שהאכלתי אותן ואספתי את הביצים שלהן. אהבתי מאוד את אוכל של סבתא שבשלה הרבה ירקות שגידלה בגן והיה כיף להסתובב בגן הגדול עם עצים יפים, פרחים ודשאים נרחבים. בליתי גם חופשות בירושלים שם גרו סבתא וסבא דורה ויעקוב ירדני (הורי אימי). בעיר ירושלים ברחוב בן יהודה מול הכנסת, בקרתי בכנסת,  היה לי מאד מעניין לבוא לעיר שזה משהוא אחר מהקיבוץ שבו גדלתי.

עם סבתא הסתובבתי בעיר בחנויות וברחובות העיר שהיא מאוד מיוחדת. סבא יעקוב היה רופא שניים ואהבתי להיות במרפאה שהייתה אצלו בבית היה שם כיסא מיוחד שהיה יורד ומתרומם ומכשרים מיוחדים לטיפול בשניים.

חגים בקיבוץ

חיי התרבות בקיבוץ היו מאד חשובים. בחגים השקיעו הרבה מאמץ בהכנת האירוע, בריקודים בשירה הקראת קטעים המתאימים לאירוע.

בילדותי אני זוכרת שאמא שלי שהייתה מורה למוזיקה וריתמיקה הכינה את הריקודים והמקהלה בחגים. לכן  הייתה מאד עסוקה בחזרות לריקודים ולשירה לא יכלה להיות איתנו (הילדים שלה) ובשעות שהייתה צריכה  להשכיב אותנו לישון הייתה לוקחת אותנו לבתי הילדים, מלבישה אותנו בפיג'מות,  אומרת לילה טוב והולכת בלי לספר סיפור לפני השנה, ותמיד שמענו סיפורים מהורים אחרים שהשכיבו.

בחג הפסח היו עורכים שולחנות ארוכים עם מפות  וכלים יפים בחדר האוכל והייתה במה שעליה היו מופיעים הילדים והמבוגרים ברקודים ושירה. הייתה גם שירה בציבור ואמא הייתה מנגנת על פסנתר ומנצחת על המקלה, זה היה אירוע מאד חגיגי.

למחרת היה קציר העומר, היו יוצאים לשדות החיטה ושם שוב היו ריקודים והגברים היו קוצרים את החיטה בחרמשים וגם אבא שלי היה ביניהם.

בחג החנוכה הייתה תהלוכת לפידים, הדלקת חנוכייה גדולה ושוב עם שירה בציבור שאמא מנגנת על פסנתר וכמובן שבאותו זמן  לא יושבת אתנו. וכך חגגנו את חגי ישראל. חוץ מהחגים אמא גם הייתה מכינה עם ילדי בית הספר מופעים, כמו יום חיים נחמן ביאליק, עם שירים שלו והמחזה של שיריו.

טיול שורשים משפחתי בקיבוץ מעוז חיים

ביום הולדתי ה-70 הבטחתי לנכדיי לקחת אותם לטיול בקיבוץ. הזמנתי מקומות לינה באכסניית הנוער בבית-שאן (מומלץ) לכל המשפחה. ביום שישי נסענו לקיבוץ והראיתי לילדים ולנכדים את הגן שבו ישנתי אכלתי ושחקתי מגיל 3 עד 6. אחר כך הלכנו לשטח בית הספר והראיתי להם  את הכיתה ואת המבנה שבו ישנו אכלנו והתרחצנו, זה היה בית הילדים. המשכנו להסתובב בקיבוץ לראות את חדר האוכל הדשאים שעליהם שחקנו תופסת, מחבואים, דגל ועוד משחקים. משם הלכנו לענפי המשק ולעמדת השמירה. אורי הנכד מספר: עלינו על עמדת השמירה שהייתה ליד גדר הקיבוץ והשקפנו לאזור הירדן היה מעניין לשמוע את סיפורים של סבתא ולראות את הקיבוץ ואיפה היא גדלה ושחקה.

מהקיבוץ יצאנו לבית הקברות שם ראינו את המצבות של סבתא רבא תמר וסבא רבא אורי וגם את המצבות של עמיר האח הבכור של סבתא אסנת ושל דורית אשתו. משם נסענו לבריכות הדגים של מעוז חיים. ביום שבת הגענו לבית-שאן טילנו באמפיתאטרון העתיק. ומשם נסענו לגני חוגה שם התרחצנו ושיחקנו.

היה מעניין מאד לראות היכן סבתא גדלה ולבקר במקומות עליהם סבתא סיפרה לנו כל כך הרבה סיפורים ובקיבוץ בו אבי בילה בילדותו ובחופשי הקיץ.

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי היא תכנית מצויינת, חשובה וערכית. נהנינו מאוד להיפגש ולעבוד יחדיו.