מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלנו הייתה משפחה ציונית והייתה קשורה, עוד בהיותה בדמשק, למוסדות ציונים כמו: הקרן הקיימת לישראל ועליית הנוער. שליחים של עליית הנוער ביקרו בביתנו בדמשק והתקבלו בזרועות פתוחות. רחל ינאית בן צבי גם הייתה אצלנו כשביקרה בסוריה.

המדריך שהעביר בזמנו את ילדי דמשק לארץ במסגרת מבצע אלף הילדים ,ביקר גם במשפחתנו. בשנת 1944 שתי אחיותיי הבוגרות מרים ולאה הוברחו ארצה. בשנת 1945 שני אחיי, נתן ואליהו גם הוברחו ארצה. ב-1946 אבי יוסף ז"ל הגיע לארץ בביקור חוקי וחיפש עבודה. הוא שהה מספר חודשים בארץ, מכיוון שהוא לא מצא עבודה ובמקרים הבודדים  שהציעו לו עבודה התנו את קבלת העבודה רק אם יקרע את הדרכון שלו .הוא לא היה מוכן לעשות זאת כי שאר בני המשפחה היו רשומים בדרכון וכולם נשארו בסוריה.

אבי נאלץ לחזור לדמשק ואמי, פורטונה ז"ל באה לבקר את אחיי ואחיותיי ואת אחיותיה ושני אחיה שכבר היו בארץ. היא חזרה לסוריה והיא הייתה ככל הנראה היהודייה האחרונה שביקרה ב"פלשתינה" לפני מלחמת השחרור. בשנת 1950 ניסתה המשפחה לברוח ארצה דרך לבנון אך הניסיון לא צלח. בשנת 1960 שני אחיי, נתן ואליהו הוזמנו אל איסר הראל שביקש מהם להיות שליחי העלייה באלג'יריה הצרפתית ובמרוקו העצמאית. הם הסכימו בתנאי שיעשה מאמץ ויעלה את בני המשפחה מסוריה לארץ. איסר הראל עמד בהתחייבותו ובחודש נובמבר 1962 הצליח להבריח את כל בני המשפחה מדמשק לתורכיה משם לארץ.

סיפור העלייה

בשלב הראשון נשלח שליח שווצרי שניסה להבריח את המשפחה אך הדרך שהוא חשב לעשות זאת לא נראתה אפשרית . שמו הפרטי היה ז'אק. והוא חזר לאירופה ואמר לי "עוד תשמע ממני". כעבור כ-4 חודשים קיבלתי טלפון מתורכיה  לבנק בו עבדתי והמטלפן  דיבר בערבית והזדהה כ"יעקוב".

הוא שאל אותי אם "קיבלתי את החבילה" ששלחו ההורים, ביטוי זה בלעג היהודי דמשקאי משמעו "האיש שנשלח מטעמם". הוא אמר לי שתוך כיממה אקבל "את החבילה" וביקש שאעשה כפי שיהיה כתוב במכתב הנלווה. הוא הוסיף שאם יש לי חשדות כלפיו שאשאל את הרב הראשי של סוריה , חכם ניסים אינדיבו הוא מכיר אותו ואת כתב היד שלו.

למחרת בבוקר התייצב בבנק חבר ערבי כבן 60 ושאל אותי איפה יושב איזק חסון (ככה קראו לי) עניתי שזה אני והוא ביקש לראות תעודה מזהה. הראיתי לו את התעודה המזהה והוא מסר לי מכתב. המכתב היה כתוב בערבית והוא נשלח מטעם אותו יעקוב שהיה רב של קהילה סורית בדרום תורכיה ובמכתב כתוב שאני יכול לסמוך ב 100% על אותו מבריח. פחדתי להתחייב ואמרתי לו שאנחנו לא רוצים לברוח. הוא השתומם ואמר לי שהוא סורי במקור מהאזור שמסופח לתורכיה והניירות שלו הם ניירות תורכים ושהוא נמצא בדמשק באופן לא חוקי. הוא הוסיף שלא יוכל להישאר במקום יותר מיממה או שתי יממות ושאנחנו  או שנבוא איתו או שאחתום לו שהוא הציע לי ואני סירבתי  וכך הוא יקבל בתורכיה את כל הכסף המגיע לו גם אם לא יביא אותנו.

ביקשתי ארכה של יממה התייעצתי עם אברם אחי והגענו למסקנה שצריך להעז ולברוח. באותו יום החלטתי להתייעץ עם נזיר צרפתי אותו הכרנו ,שידע על כל תכוניתנו ועזר בזמנו לאותו ז'אק למצוא את ביתנו. הגעתי אליו לכנסייה הנטושה שהוא גר בה וראיתי אותו באמצע התפילה, חיכיתי לו. על השולחן היה עותק של התנ"ך המתורגם לערבית מן המאה ה-19.  פתחתי לקרוא והתברר כי פתחתי את פרשת "כי תבואו אל הארץ ". כשהוא סיים את התפילה סיפרתי לו על המבריח ושאלתי אותו זה לא פרובקטור מטעם שירותי הביטחון הסורים. הוא אמר לי שאם הוא מבקש ממך מכתב שאתה מסרב לברוח, זה לא נראה כהלשנה.

אבל כשסיפרתי לו שפתחתי את התנ"ך בפרשת " כי תבואו אל הארץ" אז הוא ענה לי שקיבלתי תשובה מאלוהים שאנחנו צריכים לברוח. למחרת פגשתי את המבריח ואמרתי לו שאנחנו מוכנים. הוא ביקש שנקנה לכל אחד מאתנו מגפיים כי נצטרך לעבור במקומות של מים רדודים בגבול הסורי תורכי, שעלינו להגיע לנקודה קרובה לגבול התורכי ומשם הוא יטפל בכל השאר.

בנו של המבריח נשאר בדמשק כדי לנסוע איתנו לנקודת המפגש והמבריח נסע לעיר חלב כדי לסדר מונית שתיקח אותנו ליעד שלנו. למחרת בבוקר יצאנו מהבית בשתי קבוצות, היינו חמישה ולא רצינו למשוך תשומת לב בכך שכולם יוצאים בשעה מוקדמת מהבית.

יהודייה שהייתה ידידת המשפחה פגשה אותי את אחותי תקווה ואת אחי ישראל שקראו לו אז (אדווי), כל השכונה ידעה אז שהיא משתפת פעולה עם המודיעין הסורי. היא שאלה אותי "לאן ?" , עניתי נוסעים לטיול עם המועדון הקתולי (הייתי באותו מועדון) לאזור הגבול הלבנוני בסביבת העיר חומץ. רציתי לבלבל את האויב כך שיתחילו לחפש אותנו יחפשו בגבול הלבנוני ולא בגבול התורכי.

אחותה של אותה מלשינה פגשה את אחי אברהם ואת אחי משה וגם שאלה לאן הם הולכים כל כך מוקדם בבוקר. הם ענו לה שהם יוצאים לטיול והיא איחלה להם הנאה שלמה. שתי האחיות נפגשו מאוחר יותר וכל אחת סיפרה שהיא פגשה " ולאד חסון" ואף אחת לא ניסתה לשאול את השנייה איזה מהם פגשה. היא סיפרה לדודי איך יכול להיות שאף אחת מהן לא עלה על דעתה להגיד לשנייה את מי היא פגשה.

אחרי יומיים שלחו שלטונות יהודי לביירות לפגוש את הדוד שלנו אהרון ולשאול אותו אם הוא יודע משהו עלינו. כמובן הדוד לא ידע דבר ופחד מאוד על גורלנו אבל אנחנו כבר היינו בטוחים בתורכיה, הסיעו אותנו במונית מאזור אדנה לאינסטנבול  אליה הגענו בשבת אחר הצהרים. שם קיבל אותנו נציג סוכנות היהודית ושיכן אותנו במלון, הוא צייד אותנו במעט כסף תורכי לקניית מעט אוכל ואמר: "מותר לכם להתרחק מהמלון עד 100 מטר בלבד".

כעבור שבוע הביאו אותנו לשדה התעופה וטסנו במטוס אל-על לארץ אליה הגענו. היה זה בתאריך 8  בנובמבר 1962.

הזוית האישית

נהנתי לכתוב את סיפור עלייתו של סבי ומשפחתו ארצה. למדתי דברים רבים במשך כתיבת הסיפור כגון קשיי עלייה ושאם יש לך חלום אפילו אם הוא נראה לא אפשרי אל תוותר ותנסה להגשים אותו.