מאגר סיפורי מורשת

"בסתיו, תמיד בסתיו, חוזרים אליי קולות שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם" (יוסי בנאי).

נולדתי בשנת 1945 בבי"ח הדסה בת"א, העיר בה עברה עלי ילדותי. חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושלוש שנים לפני הקמת מדינת ישראל, להוריי, אסתר ויעקב אלקבץ. שם המשפחה: אלקבץ, נפוץ בין משפחות ממוצא ספרדי ומרוקאי. מקור השם בשימוש המלה הספרדית (el cabesa) אשר פירושו הראש או במונח העברי: "האל קיבץ אותנו".

הורי ביום חתונתם בדידימוטיכון (דמוטיקה) ביוון

שורשי המשפחה בספרד, אשר עם גירוש היהודים משם בשנת 1492, הם התפזרו לארצות השוכנות לחופי הים התיכון, אל צפון אפריקה, לאימפריה העותומאנית ובגלים למערב אירופה.

המשפחה של אבי חיה חיים שלווים וטובים, בעיר דידימוטיכון שבצפון יוון, על הגבול עם טורקיה ובולגריה. עם זאת, היו בני המשפחה ציונים בנשמתם וארץ ישראל הייתה משאת נפשם. השפה המדוברת בבתים וברחוב הייתה לאדינו, שהיא הספרדית של היהודים מגורשי ספרד.

הילדים בני המקום למדו בבי"ס יהודי, ושלטו היטב בשפה העברית בדיבור, קריאה וכתיבה,  כמו גם חלק מהמבוגרים. כמעט כל המורים לעברית באו ליוון מארץ ישראל והם השרישו עמוק בלב את האהבה לארץ.

משפחתו של אבי – משפחת אלקבץ המורחבת (הורים, שישה אחים ואחיות, דודים ודודות), כבר עלתה לארץ בשנת 1932 וקבעה את מגוריה בשכונת פלורנטין בתל-אביב. היות ואבי יעקב שימש מגיל צעיר כרב הקהילה היהודית בדמוטיקה, תפקיד זה עיכב את שאיפתו הגדולה לעלות לארץ ישראל עם משפחתו (אמי אסתר, ילידת טורקיה, ושני אחי הבוגרים ישראל ומאיר ילידי יוון).

משפחתו

הילדים בני המקום למדו בבי"ס יהודי, ושלטו היטב בשפה העברית בדיבור, קריאה וכתיבה, כמו גם חלק מהמבוגרים. כמעט כל המורים לעברית באו ליוון מארץ ישראל והם השרישו עמוק בלב את האהבה לארץ.

בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיעו הגרמנים הנאצים ליוון והחלו לשלוח יהודים למחנות ההשמדה.

ראש העיר דמוטיקה, אשר שימש גם ככומר הנוצרי במקום היה מיודד עם אבי והגיע ליידע אותו על כך שהנאצים מתקרבים לצפון יוון והרכבת האחרונה לטורקיה עומדת לצאת. הוא הפציר שיעזבו מיד את הבית על כל תכולתו ויברחו, עצר את הרכבת על מנת שתמתין להם. אבי דאג להעביר את המידע לתושבי העיר. רובם לא האמינו שאכן הסכנה כה גדולה וסירבו לעזוב בחיפזון ובהתראה כה קצרה. היהודים שנשארו נשלחו למחנות ההשמדה מהם לא שבו, ביניהם בת משפחה בשם מלכה, אשר אני נקראת על שמה.

אבי ואמי עם שני אחי יצאו עוד באותו הלילה לטורקיה ומשם המשיכו באנייה שהפליגה לארץ ישראל שנקראה אז פלסטינה. אצל השגרירות האנגלית התקבלה תעודת המעבר (סרטיפיקט) אשר אפשרה כניסתם לארץ.

בארץ גרו הוריי בבית סבי וסבתי בתל-אביב והצטרפו למשפחות דודי וילדיהם שכבר התגוררו שם. בבית זה נולדתי גם אני ולמרות הצפיפות זכורה לי ילדות מאושרת ומלאה בחום משפחתי, תרתי משמע…

בארץ, המשיך אבי להיות פעיל הן בסוכנות היהודית, שדאגה אז כמו היום להבאת עולים ונבחר לעמוד בראש ארגון עולי טורקיה ששם לו למטרה לדאוג לקליטת המשפחות שהגיעו לארץ במשך השנים. בהמשך שימש כרב וחזן בבית הכנסת "שלום וצדקה" בתל-אביב.

אמי, למרות היותה אישה משכילה, העדיפה להקדיש את כל זמנה למשפחה ולעטוף אותנו באהבה ומסירות.

לימים, סגר אחי ישראל אלקבץ ז"ל סגר מעגל, כאשר יצא כראש משלחת הצופים מהארץ לגי'מבורי אשר התקיים באתונה יוון. הוא היה חלק דומיננטי מגרעין הנח"ל אשר התיישב בקיבוץ תל-קציר ואחר כך הקים את מכללת עמק הירדן (נקראת היום המכללה האקדמית כנרת) ושימש במשך שלוש עשרה שנים כמנהלה.

זהו הסיפור המתומצת אשר מתחבר לפיסת פאזל נוספת של קורות קיבוץ הגלויות של עמנו ושל ארצנו, ואשר אותם צריך לתעד, לכבד ולהוקיר.

כוס הקידוש והכינור של אבי אשר הספיקו הורי לקחת, כאשר עזבו את ביתם ביוון ואשר שמורים עמי עד היום.

הזוית האישית

סבתא מלכה: העבודה המשותפת גרמה לי להתרגשות, להצפה בזיכרונות ממשפחתי האהובה, הדוק הקשר עם נכדתי שגם כך יש לנו חיבור קרוב מאוד בחיי היום יום מאז שהיא נולדה.

הנכדה מאור: חלק מהסיפור כבר היה ידוע לי לפני העבודה המשותפת ובמהלך העבודה למדתי עוד פרטים מרגשים, נהניתי מאוד לעשות עם סבתי את העבודה במיוחד בגלל הקשר ההדוק בינינו.