מאגר סיפורי מורשת

סבתא רונית, בתה של מרגלית לוי (1929) בת העדה התימנית. משפחתה עלתה לישראל ב 1915, מרגלית היא השלישית מתוך תשעה אחים ואחיות. המשפחה התיישבה בזיכרון יעקב, לימים עלו להקים את כפר חיטים, יישוב שננטש לאחר שמונה שנים עקב תנאי מחייה קשים. משם עברה המשפחה להתגורר בכפר חסידים שבעמק זבולון. 

 

אביה, מנחם כהן (1917) היה בכור מתוך ארבעה אחים. משפחתו עלתה מזגרש, שבפולין ב1936 הישר לחיפה. מנחם עבד בעבודות בניין על מנת לעזור בפרנסת המשפחה ולדאוג לכך שיתר אחיו הצעירים ימשיכו את לימודיהם.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ונלחם באיטליה. מנחם ומרגלית התחתנו בחיפה בשנת 1950. להם שני ילדים: יורם (1951) ורונית (1953). סבתא היא תוצאה משובחת של מיזוג גלויות, מה שנקרא ילדת תערובת: מחד משפחה פולנית אריסטוקרטית ומאידך משפחה תימנית פשוטה.

 

"אנחנו הילדים למדנו להתנהג בהתאם לכללים והקודים של כל משפחה. במצבים שונים התנהגנו אחרת בקרב המשפחה התימנית מצד אמא לבין זו הפולנית מצד אבא. כך למשל היו לי שתי דודות בשם חנה. לזו הפולנייה קראנו "דודה" חנה ואילו לאחרת קראנו רק חנה!"

בילדותה אהבה סבתא לנסוע לכפר חסידים למושב של סבה וסבתה התימנים. שם עזרה בחליבת הפרות ובאיסוף ביצים בלול כשהתרנגולות מסתובבות בחצר, ו"לנהוג" את הסוס והעגלה אל השדה. "מה רבה הייתה השמחה כשלחצר הגיע הטרקטור הראשון, סבי היה לוקח את הנכדים לסיבוב ולא היו מאושרים מאתנו."

 

סבתא נהגה לבלות עם חבריה על חוף הים ובתנועת הנוער העובד והלומד, שמילאה  תפקיד חשוב מאוד בחייה של סבתי. הם נפגשו שלוש פעמים בשבוע: בימי שלישי ושבת במסגרת קבוצתית וביום שישי כל חניכי הסניף לקבלת שבת שכללה  דיון אקטואלי בנושאי השבוע, שירה בציבור, שירי שבת וריקודי עם. "בשכונה, במדשאות הרחבות, ללא מכוניות שיחקנו ובילינו את כל שעותינו הפנויות. היינו נפגשים ומתארגנים למשחקי שכונה, קטנים וגדולים ביחד. משחקים כדוגמת מחניים, שני דגלים, שבע אבנים, חמש אבנים, הקפות, גומי וקפיצה בחבל.

 

לאורך כל התקופה השתתפה סבתא בחוגי ספורט ואתלטיקה ב"מכבי חיפה", שם התחרתה בריצה ל 800 מ' וכן בהדיפת דיסקוס . בתיכון עירוני א', בו למדה, הייתה חלק מנבחרת האתלטיקה בריצת 400 ו- 800 מ'. הפעילות הספורטיבית של סבתא היוותה חלק גדול מזמנה. השעות הרבות שהשקיעה היו על חשבון פעילותה החברתית ולעתים אף על חשבון לימודיה. "יחד עם זאת, השאיפה והרצון להצליח ולהגיע לתוצאות טובות יותר זיכו אותי בהבנה אצל ההורים והמורים."

 

החל מגיל 15 הייתה סבתי חברה בלהקת המחול העירונית של חיפה, שלימים ייצגה את ישראל ביפן ובאוסטרליה. בקיץ 1971 יצאה המשלחת למסע הופעות במזרח הרחוק, במטרה לשגרר את ישראל. במהלך השהות ביפן התארחו חברי הקבוצה בערים שונות אצל משפחות יפניות, "התקשורת לקתה בחסר אולם לא פגמה בחוויה העצומה. המארחים, כחלק מן המסורת, נהגו לתת לנו במתנה קימונו ומקלות אכילה. את ההופעות באוסטרליה התחלנו בעיר מלבורן שם היינו אורחי הקהילה היהודית ותנועת הנוער הבונים. במפגשים עם בני הנוער והמבוגרים סיפרנו על התפתחותה וצמיחתה של מדינת ישראל. לאחר השיח המשותף הופענו בפניהם בריקודי עם ושירה.

 

חברי הקהילה אירחו אותנו בבתיהם והביעו את אהבתם והערצתם אלינו כילדים "צברים". התחנה השנייה הייתה בעיר הבירה קנברה, שם היינו אורחי שגריר ישראל באוסטרליה. תחנתנו האחרונה הייתה בעיר סידני, שם היינו אורחי  כבוד של שליחי הסוכנות היהודית בעיר, שהתגלו כקרובי משפחתי! שם הופענו בפני הקהילה היהודית והקהל הרחב, שהביע את התלהבותו מהקבוצה הישראלית." 

 

בסיום התיכון המשיכה סבתא רונית את לימודיה במדרשה למורים לחינוך גופני בבאר שבע. שם פגשה את איתן, לימים בן זוגה האהוב. לאחר כשנתיים החליטו להתחתן. תאריך החתונה נקבע ליום ראשון, 7 באוקטובר 1973. סיפור הנישואין הפך לסיפור משפחתי מאד מפורסם. ההזמנות נשלחו לפני ראש השנה בתוספת ברכת "שנה טובה" מסורתית.

 

אולם בשבת (יום הכיפורים) שלפני היום המיוחל, בשעות הבוקר המוקדמות, סבתא קיבלה  שיחות טלפון מחבריה שהודיעו לה כי הם נאלצים לחזור לצבא ואינם בטוחים שיספיקו להגיע במועד לחתונה. אחרי הטלפון השלישי והרביעי ובעקבות שיחה עם החתן המיועד, התבררה האמת העגומה – פרצה מלחמת יום הכיפורים והחתונה בוטלה!

בחופשה הראשונה שאיתן קיבל מהצבא, עוד בטרם הסתיימה המלחמה, אורגנה החתונה בשנית ונערכה ב-11 בדצמבר 1973, באותו המקום, בחיפה בשעות אחר הצהריים בין השעות 21:00-16:00 מכיוון שעדיין הייתה האפלה.

 

משפחתו של סבא איתן התגוררה ברעננה. סבא וסבתא עברו לגור ברעננה לאחר הנישואין סמוך להוריו של איתן. במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים: מיה (אמא שלי) ב-1975 ודודיי עידו – 1978 ומורן – 1983. אמא שלי למדה אף היא בבית הספר היסודי "מגד" ובתיכון "אוסטרובסקי", בעקבות אביה.

 

אמי הייתה תלמידה חרוצה ושקדנית, גאוות ההורים בכל מה שקשור בלימודים. בתיכון הצטיינה במגמה ריאלית ועשתה בגרות מורחבת מאד. אמא שלי המשיכה את מסורת הוריה ויצאה אתם לחופשות סקי רבות, במהלך השנים הצטרפו גם אחיה אליה.

 

אמא התגייסה לצה"ל בשנת 1993 ושירתה בחיל האוויר בטייסת 16 -f בתל נוף. שירות צבאי משמעותי ומאתגר וגם זכתה לתשבחות רבות ממפקד הטייסת שלה. לאחר שירותה הצבאי למדה הנדסת תעשייה וניהול לתואר ראשון באוניברסיטת באר שבע ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת ירושלים.

 

אבי נולד בשנת 1972 ברעננה, בן לכרמלה וששון רג'ואן. הוא היה ילד סקרן ושובב. חשוב היה לו לדעת הכל מהכל. לכן היה מפרק כל דבר שהגיע לידיו. לאחר שמיצה את סקרנותו אי אפשר היה להרכיב את הדבר בחזרה. בגיל הגן הוריו בנו את ביתם החדש. אבי סייע לאביו בכל עבודות הבניין.

 

עד היום עבודות הבנייה אהובות עליו ומעסיקות אותו. הוא למד בבית הספר היסודי זיו ובתיכון שש שנתי ע"ש אוסטרובסקי ברעננה. אבי היה ספורטאי מצטיין ושיחק כדור יד בקבוצת מכבי רעננה. בתקופת לימודיו בתיכון היה מתלמידיו האהובים של סבא איתן, אביה של אמי. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים עד לפציעתו המורכבת כשצנח באחד הלילות לים. לאחר השיקום לא עזב את הצנחנים אך עבר לשמש כקצין תחזוקה. את לימודיו האקדמיים סיים בשנת 1997 והתמחה בתחום הפיננסים.

 

למרות לימודיו אבי חזר לאהבתו הראשונה – הבנייה. את ביתנו בתל-מונד בנה בשתי ידיו.

 

אבי ואימי נישאו בשנת 1998 בבית הלורדים בתל-מונד. יש להם  שלושה  ילדים: רתם (אני) – 23 בינואר 2003, עדי אחותי (2005) ועמרי אחי הצעיר (2010). אני הנכדה הראשונה לרונית ואיתן דר ונכדה שלישית לכרמלה וששון רג'ואן.

גדלתי במודיעין עד גיל ארבע וחצי. משם העתקנו את מקום מגורינו לתל-מונד. הגעתי הישר לגן טרום חובה. בספטמבר 2009 נכנסתי לכתה א' בבית הספר "שלנו" בו אני לומדת עד היום בכיתה ו 2.  בתקופת ילדותי שמעתי סיפורים רבים על חופשות הסקי של סבי וסבתי, הוריי וכל משפחתי. בגיל 10 נסעתי לראשונה לחופשת סקי בזולדן, אוסטריה. זו הייתה חופשה מדהימה. על מנת לגלוש הייתי צריכה להצטייד בביגוד מתאים (חליפת סקי), מגלשיים, נעלים מיוחדות, קסדה, משקפת ומקלות. כדי לעלות אל ההר ולהשתמש במעליות הסקי רכשתי סקי-פס (כרטיס תקופתי המאפשר שימוש במעליות הסקי שבהר ללא הגבלה). סבא וסבתא הדריכו אותי ואת אחותי כיצד לגלוש  ואיך להשתמש במעליות. במהלך השבוע הראשון למדתי לגלוש בצורה מדהימה ונהניתי מכל יום שגלשתי. במהלך הגלישה היינו עושים הפסקות בבתי קפה ובמסעדות הפזורים בהר במקומות מרהיבים עם נופים עוצרי נשימה. לא ייפלא הדבר שביקשתי מסבא וסבתא כמתנת בת מצווה לצאת לחופשת סקי פעם נוספת – ובחנוכה 2014, לקראת בת המצווה שלי, נסעתי פעם נוספת לחופשת סקי באותו מקום.

 

מגיל מאוד צעיר אני משתתפת בחוגי ספורט וריקוד שונים. בתחילה השתתפתי מספר שנים בחוג התעמלות קרקע, במסגרת ג'נרל של המתנ"ס בתל-מונד. בתחום המחול התמקדתי בבלט קלאסי, ג'אז, מודרני וריקודי בטן במסגרת "שאפו". היום אני רוקדת ב"סטודיו של דליה" קלאסי, ג'אז, מודרני וסטפס.  

 

תחביב נוסף שלי הוא תחרויות ספורט וריצה בעיקר. לאחרונה השתתפתי במירוץ רעננה ובמירוץ השרון שהתקיים בתל-מונד.

 

פעם חשבתי כיצד נראתה ההתפתחות הטכנולוגית של הדור שלפני ואולי של  סביי – בזמן ילדותם של הוריי לא רבים המשיכו ללמוד אלא יצאו לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. הרי בילדותי אמא שלי כיבסה ביד ולא הייתה מכונת כביסה. כשגדלתי  עדיין לא היו הדברים שישנם היום: טלפון (היה צריך לחכות המון שנים לקבלו), טלוויזיה, מחשב – מי ידע אז מה זה מחשב?! חלל – טיסות לחלל המאוישות הראשונות והנחיתה על הירח. ועוד המצאות של הדור האחרון: טלפון סלולרי, טאבלט, אינטרנט ועוד המצאות שונות ומשונות. כן, רתם יקירתי, הרבה מאד שינויים ותמורות שהתפתחו עם השנים ושינו את חיינו. בין הזמן שאמי הייתה ילדה ואפילו כשאני הייתי בגילך (בשנת  1965) לבין היום כשאת בת 12,  עברו רק שני דורות אך כל תחומי החיים: טכנולוגיה, רפואה ומדעים התפתחו וצעדו קדימה צעדים גדולים ומשמעותיים – פשוט לא ייאמן!

 

היה לי כיף לעבוד אתך ולצדך, לספר לך מעט מסיפורי חיי, שהיו הרבה יותר פשוטים אך מלאי אתגרים ואחריות, חוויות ילדות אחרות משלך, קצתן קצת דומות. התבגרות אחרת והרבה יותר מאוחרת מאשר היום ולפי המסופר כאן – גם חוויות אחרות ומיוחדות. נכון שכעת הדברים נראים לך מעט אחרת אך כשתגדלי – תביני. אוהבת אותך מאד, נכדתי הבכורה והיקרה.

סבתא, רונית.  

 

מאוד נהניתי לעבוד עם סבתי כל יום שישי בבוקר, ללמוד על השורשים שלה ושלי, על העבר המשפחתי שלי. במהלך העבודה למדתי להבין מה המהות של עבודת צוות במשפחה. סבתא האחת והיחידה שלי, רציתי להודות לך על המסירות וההשקעה שאת נותנת לי, על כך שאת מקשיבה לי ותמיד עוזרת לי, על כך שפינית לי מזמנך היקר בכל יום שישי – תודה ענקית!

אוהבת, רתם.