מאגר סיפורי מורשת

שמי אלכסנדרה, נולדתי בשנת 1947 ברוסיה. אני סבתו של הראל וולגרין ואני מבקשת לשתף אתכם בסיפור חיי.

נולדתי שנה לאחר תום המלחמה, בשנת 1947. בשנת 1974 עליתי לארץ ישראל. העלייה שלי הייתה יחד עם בעלי, אמא שלי, אבא שלי והבן שלי. נסענו מרוסיה לוינה ברכבת לתחנת איסוף של עולים חדשים ומשם במטוס לישראל. הדרך לא הייתה פשוטה. היא ארוכה ובגבול מרוסיה לאירופה בזמן העלייה לרכבת עיכבו אותנו בבדיקה. לכן נאלצנו לרוץ במהירות ברציף וכמעט פספסנו את הרכבת.

כשהגענו לארץ אני הייתי בת 28 ובהריון עם ילדה שנייה. הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה ואחת מהסיבות לכך הייתה שלא ידעתי את השפה העברית. לאחר כשנה התחלתי לעבוד במפעל "ספן". גרנו בטבריה ומבחינה כספית הסתדרנו. אבא שלי, ישראל גולדמן היה בן 63 כשעלינו ארצה וזו הייתה התגשמות החלום שלו מאז שגר ברומניה והיה בן 15.

בתמונה סבתא שלי שרה, שאני נושאת את שמה, אמי חנה, (אחותי הבוגרת רוזה נולדה לפני המלחמה בשנת 1939)

בתמונה אני בת שנה

במשך מלחמת העולם השנייה, סבי ישראל, השתתף במלחמה ולחם בצבא האדום נגד הגרמנים ולכל משפחתו הייתה אפשרות לברוח לתוך רוסיה כמה שיותר רחוק מהמלחמה. בזמן המלחמה סבי נפצע בראש מקליעה של צלף. הוא החלים והמשיך להילחם עד תום המלחמה. בתום המלחמה כל מי שנשאר בחיים חזר לביתו ומשפחתו. הרבה אנשים מהמשפחה, נשים, גברים וילדים, נספו בזמן המלחמה. אנשים שלא היו במלחמה סבלו ממצב המלחמה. היה רעב, קור והרבה געגועים למי שהשתתף במלחמה.

לאחר המלחמה משפחתי התאחדה והתחילה חיים חדשים ברוסיה. בשנת 1934 הצליחו לעלות למדינת ישראל שני אחים של סבא מרומניה, יסר ויצחק. בשנת 1970 התחילו העליות לארץ ישראל מרוסיה. לא פספסנו את ההזדמנות לעלות לישראל למרות כמה עיכובים ובעיות שהיו בדרך. בשעה טובה בשנת 1974 הצלחנו לעלות ארצה.

הזוית האישית

סבתא אלכסנדרה: היה נחמד להעביר לנכד של את הקשר הרב דורי דרך סיפור חיי.

הראל: היה כיף ללמוד מסבתי את סיפור משפחתי. היה כיף ללמוד על אבא של סבתא ישראל שבזכותו אנחנו בארץ.

גיא: היה כיף ללמוד הרבה דברים חדשים מסבתא של הראה ובעיקר שנפוליאון זה לא רק שם של גבינה.