מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחתי המיוחדת

סבתא רימה ונכדתה שרה
ביום נישואיה
אני יכולה לספר על הילדות שלי ועל המשפחה שלי עוד ועוד..

שמי רימה לוין. נולדתי  בשנת 1950 בברית המועצות, בעיר חרקוב שבאוקראינה, להוריי יוסף וחינה – אינה ארביטמן. נקראתי רימה על שם סבי, אביה של אמי – ראובן. שנהרג במלחמת העולם השנייה ולכן שמי מתחיל באות ר כשמו של סבי.

בית הוריי ומשפחתי

גדלתי יחד עם משפחתו של אבי משפחת ארביטמן. היו להם  חמישה בנים, אך שלושה מהם נהרגו במלחמת העולם השנייה. ולאחר המלחמה נותרו רק אבי ואחיו ווֹלקה, אני קראתי לדודי היקר וולודיה .

ביתם של סבי וסבתי נהרס בתקופת המלחמה. ולאחר  המלחמה הם  קיבלו דירת חדר אחד. בדירה לא היו שירותים ולא ברז מים וגם לא מטבח. השירותים והמים היו בחצר המשותפת. כאשר אבי חזר הביתה לאחר המלחמה, הוא בנה לבד בדירה שירותים  ואינסטלציה.

5
סבתי, אני, אחותי ובני דודי

בשנת 1947 הוריי התחתנו ואחרי כמה חודשים התחתן גם דודי עם אשתו מירה. הוריי גרו יחד עם ההורים של אבי. ודודי גר קרוב אלינו. בשנת 1948 נולדה להוריי בתם הבכורה ליובה. ואחרי מספר חודשים נולדו לדודי שני בנים תאומים. למרות שהיה אז קשה מאוד ליהודים לשמור על המסורת היהודית, כי השלטון הקומוניסטי אסר כל פעילות שקשורה ליהדות, ערכו לתאומים ברית מילה בבית שלנו. לאחר שנתיים אני נולדתי ואז התגוררו שש נפשות בחדר אחד. למרות הצפיפות הייתה אווירה מאוד חמה. אנחנו גדלנו יחד – אני, אחותי ובני דודי. באמצע החדר עמד שולחן עגול שעליו ישבנו, אכלנו, דיברנו, עשינו שיערי בית. בשולחן הייתה מפה ואנחנו – הילדים, אהבנו לשחק מתחת לשולחן. זה היה בשבילנו "בית" "רכבת", "מכונית" ועוד המון דברים.

אחותי ובני דודי למדו יחד באותה כיתה והמורות והילדים חשבו  תמיד שהם שלישיה. אני זוכרת שזה הפריע לי מאוד, כי התרגלתי שאנחנו תמיד יחד, תמיד ארבעה.

4

אחרי שנתיים גם אני התחלתי ללמוד באותו בית ספר. אנחנו למדנו טוב, אהבנו ללמוד ובדרך כלל קיבלנו ציונים טובים. אחותי ואני סיימנו בית הספר עם מדליות כסף.

3
הורי, אני ואחותי

לא רק היחסים שבין הילדים היו טובים מאוד, אלא גם אבי ודודי היו מאוד קרובים זה לזה, אימא ודודתי מירה היו כמו אחיות. שתי המשפחות היו כמו משפחה אחת ממש. אבי לא קיבל השכלה, אבל הוא היה חכם מאוד. הוא צייר יפה, ניגן בחצוצרה והוא יכול היה לייצר ולתקן הכל, היו לו "ידיי זהב". הוא עבד במפעל ואימא עבדה כמנהלת חשבונית.

בעיר שלנו לא הייתה אפשרות לרכוש אוכל כשר, סבתא הייתה קונה בשוק תרנגולים חיים והולכת לשוחט שישחט את העוף. בשבת תמיד היה ריח נעים של מרק עוף טרי. מול הבית שלנו הייתה חנות גדולה שמכרו שם חלב טרי, אבל אנחנו לא קנינו שם חלב. אנחנו קנינו מאישה אחת שהייתה מגיעה אלינו הביתה עם כדי חלב. כאשר שאלתי: "למה אנחנו לא קונים חלב בחנות"? סבתא אמרה ש"החלב שלנו יותר בריא" רק בארץ בגיל 50 הבנתי את הסיבה האמיתית .

לפני פסח אפינו בבית מצות אבי יצר מכשיר מיוחד שאתו רידדנו את הבצק. כל המשפחה – אני, אחותי ובני דודי וכמובן, המבוגרים אבי ודודי היו שותפים באפית המצות, הייתה זאת חוויה מיוחדת !!

לפני יום כיפור סבתא הייתה עושה לנו "כפרות", סבתא הייתה מסובבת תרנגולת מעל ראשינו ואומרת איזו תפילה…אני זוכרת רק את המילים "חוסי – חליפוסי" שאת משמעותן לא הבנתי. רק כשהגעתי לארץ הבנתי "חליפתי, כפרתי". בבית שלנו המבוגרים  דיברו ביידיש ולכן אני מבינה את השפה ואוהבת אותה מאוד, אבל לא יכולה לדבר. חבל מאוד…

סיימתי את לימודיי התיכוניים ב-25 מאי 1967. באותו יום אבי נפטר. בט"ו אייר בשנה זו יחולו 50 שנה מאותו יום, עד היום קשה לי לדבר על זה… אחרי חודשיים התקבלתי לאוניברסיטה, למדתי בערב והתחלתי לעבוד. עבדתי יום שלם – שבע שעות ביום, ומגיל 18 עבדתי שמונה שעות. אחותי ובני דודי למדו גם באוניברסיטה. משפחתו של דודי תמכה ועמדה לצדנו באותה תקופה קשה….

החיים המשיכו, בשנת 1971 אחותי התחתנה ונולד לה בן. כמה שנים גרנו יחד – סבתא, אמי, אני ומשפחתה של אחותי. באותו זמן היו לנו כבר שני חדרים. לאחר מכן גם בני דודי התחתנו.

אני התחתנתי בשנת 1978 ונולדו לי שני בנים: שמואל ויוסף יצחק. ילדים. עברה תקופה ובני דודי נסעו לאמריקה והמשכנו לשמור על קשר באמצעות מכתבים ולפעמים גם בטלפון. אבל אנחנו לא דיברנו רק בכינו…

העלייה לארץ

בשנת 1990 הגיע שליח חב"ד לעיר שלנו, חרקוב. לאט-לאט החיים יהודיים מתחילים לקום לתחיה. בית הכנסת פתח את שעריו והתקיימו בו תפילות ופעילויות שונות, בקיץ הופעלו קייטנות לבני הנוער. הילדים בעיר התחילו להיחשף ולהכיר את המסורת היהודית. גם הבן שלי שמואל שהיה אז בגיל 17-18 החליט להתקרב ליהדות, לקיים מצוות ולעלות לארץ.

גם אחותי רצתה מאוד לעלות, אבל בשבילי "ארץ" היה קודם כל אמי, בעלי, הילדים שלי והאנשים הקרובים אלי. אני לא רציתי לעזוב את המקום בו נולדתי. בחודש אוגוסט 1998 בני שמואל עלה לארץ. אחותי גם קיבלה אישור לעלות, אבל אני הרגשתי, שאני לא מוכנה. הייתה זו תקופה קשה בשבילי, הרגשתי ש"העולם שלי מתמוטט".

עד שפעם אחת הלכתי לעבודה ובדרך נפלתי ושברתי את יד שמאל. קיבלתי חופשת מחלה לחודש. אבל לפתע הרגשתי כאב שיניים ואחר כך כאב ראש … אף פעם לא הייתי חולה כל כך כמו באותה בתקופה הזאת. כאשר לאט-לאט כל הכאבים עזבו אותי התעוררתי בבוקר ופתאום הרגשתי שאני מוכנה לעלות. אז עדיין לא הייתי דתייה אבל הבנתי שאת כל הכאבים שלח לי ה' כדי שיהיה לי זמן לעשות את הבחירה הנכונה. כשסיפרתי על החלטתי כולם היו מופתעים: "מה קרה? מה פתאום?" לא הייתה לי  תשובה. אבל הבנתי שהגיע הזמן שלי לעלות…

בדרך כלל לארגן את כל המסמכים ולקבל אישורי יציאה לוקח הרבה זמן. אצלנו היה "אור ירוק" מיד – קיבלנו הכול מהר ועלינו יחד עם אחותי באותו מטוס – אמי, בעלי, בני יוסף יצחק ומשפחתה של אחותי.

הגענו לקריית מלאכי, כי בננו שמואל למד שם בישיבת חב"ד. הוא מצא עבורנו דירה בלב שכונת חב"ד. בעלי הדירה היו דוברי רוסית וזה הקל עלינו מאוד. הגענו לארץ ביום חמישי ובעלי הדירה הזמינו אותנו לשבת. במשך חודש ימים או יותר בכל שבת ארחו אותנו משפחות שונות בשכונה. הרגשנו שאנחנו כמו משפחה. זה נתן לנו כוח להתקדם בחיים חדשים. לאחר חודש התחלנו ללמוד עברית באולפן א'. הייתי אז בת 49 ובעלי בן 51. למדנו בשמחה, הרגשנו שאנחנו סטודנטים וצעירים. קיבלנו חברים חדשים. אמי גם  שמחה, היא התרגלה מהר מאוד לחיים בארץ, שבחורף יש עגבניות ומלפפונים ועוד ירקות אחרים שאין באוקראינה בעונה זו. פעם שכחתי לקנות מלפפונים אז אימא אמרה שבלי מלפפונים היה לא יכולה לאכול…..

אחרי שסיימתי ללמוד באולפן בגיל 50 הרגשתי שאני צעירה. המשכתי ללמוד עברית ועבדתי כמטפלת בילדים קטנים. חיפשתי עבודה שתתאים מקצוע שלי – מהנדסת תוכנה, או כמורה. ב"ה, מצאתי עבודה שקרובה ללבי. בעלי התחיל לעבוד במפעל, העבודה הייתה קשה והוא הצטער מאוד שלא מצא עבודה בהתאם למקצוע שלו.

כמובן שהיו גם ימים קשים ולפעמים היה קשה בלב – אילו החיים. אמי נפטרה והבן יוסף התחיל לשרת בצבא. אחרי שנה שאמי נפטרה שמואל התחתן ועבר לגור באופקים. אני ובעלי נשארו לגור לבד. נכדתי הראשונה שרה שיינא נולדה ובני יוסף סיים את שירותו בצבא והתחיל ללמוד עיצוב וגרפיקה.

בשנת 2010  בעלי נפטר בגיל 62, אחרי חודשיים נולד נכדי עקוב מנדל, ועד אחרי שנה יוסף התחתן ונולד לו בן, מנדל  דוד, אחר כך נולדה אדל פנינה. היום יש לי נכדים ונכדות ואני ממשיכה לעבוד. לפני שנתיים ביקרתי באמריקה אצל בני דודי. הרגשתי שחזרתי לשנות ילדותי.

אני יכולה לספר על הילדות שלי ועל המשפחה שלי עוד ועוד. אבל אני מבינה, שצריך לקצר בסיפור. היום אני רוצה לדעת יותר על השורשים שלי, אבל אין לי את מי לשאול. אני מאוד מודה על התכנית הנפלאה הזאת ושמחה שנכדתי יכולה לקבל יותר נתונים על השורשים שלה.

הזוית האישית

רימה לוין: אני מאוד מודה על התכנית הנפלאה הזאת ושמחה שנכדתי יכולה לקבל יותר מידע על השורשים שלה.

מילון

אולפן עברית
מכונה בקיצור אולפן; מקור המילה בארמית "בית אולפנא", משמעותה: מקום לימוד) הוא בית ספר ללימוד אינטנסיבי של השפה העברית. האולפנים מיועדים בראש ובראשונה לעולים חדשים במסגרת תהליך הקליטה. בנוסף יכולים ללמוד בהם גם תושבי חוץ ותיירים.

ציטוטים

” היום הייתי רוצה לדעת יותר על השורשים שלי, אבל אין לי את מי לשאול..“

הקשר הרב דורי