מאגר סיפורי מורשת

שמי נינה, אני רוצה לספר על אבא שלי (סבא רבא של מתן).

אני נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. כשהייתי בת שנתיים, בשנת 1941, הנאצים פלשו לברית המועצות (רוסיה כיום). אחרי כמה חודשים הנאצים כבר היו ליד מוסקבה וידענו שהנאצים עומדים להגיע, אז ברחנו לפני שהם הספיקו להגיע למוסקבה (מוסקבה היא עיר הבירה של ברית המועצות).

אבא שלי לא קיבל צו גיוס לצבא של ברית המועצות, אבל הוא הלך לצבא כמתנדב. בצבא הוא היה בחיל התותחנים, הוא היה מפקד ביחידה נבחרת. הוא עשה מעשה גבורה: הוא לקח על עצמו להיות מפקד בזמן הקרב על חיילים לא מהתותחנים. אחרי כמה חודשים הוא נפצע קשה, הוא היה בבית חולים שישה חודשים. עבור מעשה הגבורה הוא קיבל אות גבורה ועוד כמה אותות – הוא קיבל את הצל"ש שנתיים אחריי המעשה (הצל"ש הוא צל"ש כוכב אדום). בגלל שירו בו הוא נפטר בגיל 42.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בשנת 1945, ביום 9 במאי, יום הניצחון על הנאצים היה יום שמח במיוחד. אבא שלי היה אחד שבגללו ניצחו במלחמה נגד הנאצים. בזמן שאבא היה בצבא אנחנו (אני ואימא שלי) ברחנו ממוסקבה לעיר בה גרו ההורים של אימא. אבל בשנת 1942 היינו צריכים לברוח גם משם, כשהנאצים כבשו גם את המקום בו גרנו אז. אם לא היינו בורחים משם כנראה שהיו הורגים אותנו עם היהודים שהיו שם (עלינו לרכבת האחרונה שיצאה משם).

אני במוסקבה

חזרנו למוסקבה בשנת 1944 כשהנאצים היו כבר רחוק ממוסקבה. בשנת 1946 הלכתי בפעם הראשונה לבית ספר. כשחזרנו למוסקבה גרנו בחדר אחד, משפחה מתוך שתיים עשרה משפחות: היה לנו מטבח לכולם ושירותים גם משותפים לכולם. עברנו משם רק כשהייתי בלימודים באוניברסיטה לאנרגיה במוסקבה.

הזוית האישית

התלמידים איתמר ומתן (הנכד): למדנו הרבה מהחיים של סבתא נינה.

במהלך העבודה על התכנית