מאגר סיפורי מורשת

משפחת אייזן

משפחת אייזן גרה באוקראינה בעיירה בשם לוצק.

ההורים של יוסף, סבא של סבתא שלי, היו דבורה לבית אייזן וראובן פלאש. לדבורה הייתה משפחה גדולה בלוצק. לאביה קראו יהושע ואמה הייתה פסיה. אחיה, של דבורה, יוסף אייזן שעלה לארץ בשנת 1927.

בחקר השורשים מצאנו שלדבורה היו אחים נוספים, הרץ, משה, מנדל, פרידה ושרה. כל המשפחה נספתה בשואה ולכן מעט מאוד ידוע לנו עליה.

משפחת פלאש

פלאש היה שם המשפחה של סבא של סבתא, יוסף פלאש. סבא יוסף נולד בעיירה בשם רוז'יץ שבאוקראינה.

בילדותו של יוסף עברה משפחתו לגור בעיירה לוצק באוקראינה. יוסף עלה לארץ לבדו בשנת 1923. אחותו של יוסף, רבקה עלתה לארץ בשנת 1926. יוסף היה נהג משאית שהובילה פוספטים מים המלח.

ראובן, אבא של יוסף ורבקה, עלה לארץ מספר שנים מאוחר יותר והצטרף לסבא יוסף שגר עם סבתא נחמה בקיבוץ גבע. מעט מבני המשפחה שרדו את השואה והגיע לארץ.

משפחת קושניר

משפחת קושניר הגיעה לארץ מבלטה שבאוקראינה.

בית המשפחה נבנה על גבעה וניצב על יסודות גבוהים, בקומה למטה שימשו המרתפים לאגירת שימורי פרות וירקות בחביות. חצר גדולה הקיפה את הבית ובה מחסנים לאגירת תבואות. כפריים היו מביאים עגלות ובהם תבואות, ואב המשפחה, דוד היה מנהל עסק, מסדיר משלוחים לאודסה, עיר החוף הסמוכה לבלטה.

מאחורי הבית הייתה חצר ובה עצי פרי: עצי דובדבנים, תפוחים, שזיפים, אפרסקים, אגסים ושני עצי אגוז. האב היה מקבל משכניו הגויים זנים חדשים והיה מוסיף להם שמות חיבה משלו. לתפוח האדמוני קרא: תפוח ארץ ישראל, לשזיפים ולאגסים קרא: זנים של ארץ הצבי.

לאט לאט חשו היהודים כי גם באלה שנמנו עם חבריהם מפעפעת איבה.

העלייה לארץ ישראל

בעקבות ימי הפרעות ביהודים הוחלט שהאב דוד יסע לבדו לארץ ישראל ואם לא ימצא סידור למשפחה תהיה פתוחה הדרך לשוב. אם המשפחה קיבלה את הבשורה בצורה קשה.

במכתבים שהגיעו מהאב הוא סיפר שהוא ועולים נוספים קנו מושבה חדשה יהודייה שמה. לפי בקשת האב נעקרו ונארזו העצים שבגן לשם הבאתם לארץ ישראל. לאחר פרידה קשה ונרגשת מפליגה המשפחה מאודסה לארץ ישראל. ההפלגה הייתה סוערת ונמשכה 11 יום.

הקליטה בארץ ישראל

משפחת קושניר שוכנה בבית גדול ששיפץ האב. בחצר הוקמו רפת, דיר ונרכש עדר עיזים. לפני שהספיקו ליהנות מהצאן העדר הותקף בשלשול והצאן החל למות. עזרה רפואית לא נמצאה והעדר כולו אבד.

שתילי העצים לא נקלטו בגלל חוסר מים ואדמה לא מתאימה. רכוש המשפחה הלך והתדלדל. בעיות הקיום והפרנסה החריפו. גלילי הבקר שמשו לזיבול שתילי המטע, שיחי הסירה הקוצנית שמשו להסקה. הקמח שהביאו מאוקראינה הלך ואזל. חפצים מיותרים נמכרו.

האם הרבתה לבכות וראתה את חורבן ביתה. לאט לאט עזבו מתיישבים את יהוד. בקיץ עקצו יתושים וזבובים ובבאר שרצו תולעים והמים היו מבאישים. את המים הביא האב על חמור בכדי חרס מהישוב הסמוך. באחד הימים כשחזר האב עם כדי המים הכדים נשברו והאם נפלה מתעלפת.

לאחר מקרה זה עברה המשפחה לפתח תקווה, האב החל לייצר משקאות וגלידה.

האחים הגדולים מרדכי, שמעון, ראובן ושרה עזבו את הבית. האם יפה חלתה ולא נמצאה לה תרופה, בת 44 הייתה במותה. לאחר זמן קצר הובאה אם חורגת, אלמנה עם שלושה ילדים. האב דוד החל להתפרנס מאפיית לחם. בעקבות הרעב וגרוש היהודים מיפו ותל אביב המשפחה נסעה לדמשק למצוא שם פרנסה.

בשנת 1918 חזרה המשפחה לפתח תקווה.

הזוית האישית

רוני שגיא: נהניתי להעביר לנכדתי את סיפור המשפחה, מאיין הגיעו לארץ ואת סיפור קליטתם בארץ.