מאגר סיפורי מורשת

אוסף הבולים של אבי, מארצ'יו, תמיד משך אותי. נהגתי להפציר באמי לעיין בו שוב ושוב. תמיד שלהב את דמיוני ולמדתי דרכו על מקומות רחוקים, שונים. בשעות הערב של יום סגרירי, היינו אני ואבי שקועים באוסף הבולים ובאלו החדשים שצרפנו אליו, שמענו נקישה חזקה בדלת. אל הבית, לכניסה, נכנסו אנשי המשמר הסובייטי וצעקו בקול רם: "איפה הקצין?", "איפה הקצין מאריו פרוינד"? בגסות בעטו באלבום הבולים ופנו לאבי, שעמד נדהם: "בוא איתנו, כל הקצינים הפולנים נלקחים עכשיו בשבי!" זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי,  מאריו, שאותו כל כך אהבתי! (פולין)

הרכבת לסיביר נוסעת ממש באיטיות, אבל קשה ביותר הוא הרעב. זה קרוב לחודש שאני עם אמי ואחי אריה הקטן עוברים מסע מטלטל, בו רוב שעות הלילה אנחנו נוסעים ונוסעים, לפעמים קצת חונים. אין מה לאכול גם לשתות. הלילה לאחר שאבי נלקח בשבי, אני, עם כל משפחות הקצינים – נוסעים לסיביר. אנסה להשיג משהו בשקט גמור מהקרון הקרוב,  אביא לאחי הקטן אריה, לאמי תרזה ההולכת ונחלשת. אנחנו מצטופפים בקרונות העמוסים ואין אפשרות לעשות דבר. לפעמים נמלטים אל הזיכרונות, של העיר וורצב, התמונה של סבא וסבתא , מלווים אותנו אל תחנת הרכבת כשאנחנו יודעים שנוסעים לסיביר, אבל לא יודעים יותר כלום. סבא וסבתא מנופפים לנו לשלום, לפני המסילה, כשהם ממררים בבכי, לא יודעים מה יעלה בגורלנו, אנחנו לא יודעים מה יעלה בגורלם. הגענו לאוזיוניורה, כפר קטן בסיביר. החדר קר וקטן מאוד, יש בו רק כמה מזרנים.  אריה אחי הקטן כל הזמן משתעל ויש לו חום גבוה. אין לנו כמעט בכלל אוכל, הקור מקפיא. מי יוכל לעזור לנו להגיע לעיר, שם אולי נוכל לפגוש רופא?

הצלחנו לעבור לעיר מחוז! לא עוד כפר קטן וקפוא, אנחנו עכשיו בעיר קונסטאני, יש לנו חדר בדירה בת ארבעה חדרים, בכל חדר משפחה אחת! יש שירותים לארבע משפחות בחצר בחוץ. לללה יש עיניים בהירות, אני ראיתי אותה במקרה באחד הבקרים. היא האהבה הגדולה שלי, והיא מגניבה לנו מביתה השופע שאריות, שאנחנו כל כך שמחים לקבל. אני קורא לאחי, לאריה, לצאת איתי לחפש  צואת בהמות, כדי שנוכל לחמם בזה את המקום בו אנו ישנים. למדנו למכור כוסות מים בשוק המקומי, אנחנו סוחבים דליים, מכינים בירה ולומדים עוד סוד ועוד סוד  על מכירה, על קנייה, על רווח בשוק. אבל מה יהיה עם אימא? אימא תרזה חוזרת מעבודות ניקיון רצפות עץ, תשושה, בוכה הרבה לא יודעת איפה אבא ומה איתו. אנחנו דואגים לה מאוד.

אבל  הנה מגיעות ידיעות שהמלחמה קרובה לסיום. השנה שנת 1944,  ואני עם פליטים פולנים – שוב נמצאים על רכבת מסע, והפעם – לכפר דנחובקה באזור קייב. שוב מציק הרעב, ערימות ירוקות של חיילים מתרוממות אל על, רומזות לי לגשת, אבל מאוד בזהירות, שלא ירגישו , להביא לאמא ולאריה… אמא חושבת שיהיה לי יותר טוב אם אסע לוורצלב, לאפשר לי חיים. שם אהיה עם דודי, אחיו של אבי. בוורצלב נשלחתי אחרי זמן קצר לבית יתומים, חיכיתי שאמא ואריה יבואו  שוב …

שנת 1946, אנחנו כבר ילדים גדולים בגיל. בנפשנו התבגרנו כבר מזמן. המשפחה שלנו עוברת לעיר וולדנבורג. שוב נסבול מחרפת  רעב?  כשנודע דבר הטבח בעיר קילציה  אמא מחליטה להירשם לעלייה  הבלתי חוקית לפלשתינה, מקומנו לא בגולה עוד– היא מחליטה. אנחנו מחכים. בוקר אחד שמענו נקישה בדלת, אז קיבלנו את ההודעה המשמחת: לוקחים את הציוד המינימלי האפשרי ונוסעים לקראת מעבר הגבול לציכיה, שם ניפגש עם נציגי עלייה ב'. יחד עם קבוצת פליטים עברנו לעיירת הנופש בדגשטיין באוסטריה. יהודים מסביבנו, וכולם עוזרים. ה"גויינט" מטפל בפליטים, בנו, ואנו שוהים בבית הארחה כמעט שנה. אריה, אחי הקטן לומד ציור, אני משרת במשטרה המקומית ובשורות האצ"ל, אמא מתאוששת, אך עקבות הסבל עדיין על פניה.

באוקטובר 1948 הגעתי לארץ. חודשים ספורים אחריי הגיעו גם אמי ואחי. אנחנו במדינה שלנו.

הזוית האישית

אריה פרוינד השתתף בתכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבי"הס אורט גבעת רם, ירושלים התשע"ט. התכנית התקיימה בהנחייתה של המורה מיכל אסרף.