מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחה מיוחדת ומאוחדת

אני ואושר נכדתי
אני בצעירותי
זכרונות ילדות של חברה

שמי רחל שהרבני (מלכה)

עליתי ממרוקו לארץ ישראל, בת חצי שנה בשנת 1961, עם הוריי שני אחיי ושתי אחיותיי, במסגרת הסוכנות היהודית. הייתה למשפחתי כמיהה לעלות לארץ ולהיות ציונים, הגעגוע לסבא וסבתא שלי, ושאר המשפחה שעלו לארץ בשנות החמישים הציפו את הוריי ולכן עלינו ארצה.

עלינו באנייה ובדרך עצרנו באחד מנמלי איטליה. כאשר הגענו לישראל, ישר לנמל בחיפה, היה חסר למשפחתי ציוד רב שהביאו הורי ממרוקו. אמי רצתה להיות קרובה למשפחתה שהתגוררה בבאר-שבע ולכן מחיפה הגענו למעברות בקיבוץ חצרים, סמוך לבאר-שבע.

תמונה 1

אירוע שזכור לי במיוחד בגיל שלוש בערך, אחי הקטן נולד בארץ, כי הוריי רצו ילד צברי, שנולד בארץ. על מנת שלא ארגיש קנאה  וחוסר תשומת לב קנו לי תלת-אופן, אחי היותר גדול ממני עזר לי לרכב על האופניים. זכור לי עוד דבר, הוריי למדו באולפן עברית עם מורות חיילות כדי שיוכלו לתקשר אתנו ושלא נתבייש בהם.

לא זכורים לי קשיים כי האחים שלי שגדולים ממני עזרו לי בכל דרך.

תמונה 2

הקושי למשפחה היה במעברה, עד שעברנו לשיכון בבאר-שבע, כך נהגו אז לקרוא לבניין מגורים.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים היינו מרותקים למקלטים ולמכשיר הרדיו שהבאנו ממרוקו, הרדיו בן  100 שנה. המקלטים היו ממוקמים מתחת לבניינים, כשהייתה אזעקה רצנו מחוץ לבית אל המקלט. אני זוכרת את הוריי והאחים שלי יושבים מסביב למכשיר הרדיו ומקשיבים לחדשות בזמן המלחמה שנערכה שישה ימים ברציפות.

בימים רגועים, הקשבנו למוזיקה אתנית ועברית פיוטית. המוזיקה מעלה בי זיכרונות של רוגע ושמחה בילדות. השפות שדוברו בבית היו מרוקאית ועברית לכן אני מבינה ודוברת גם את השפה המרוקאית.

בתקופת הילדות שלי, לפני חג הפסח אחי הקטן ממני בשלוש שנים ואני, נהגנו לכתוש מצות בעזרת מכתש ועלי שהבאנו ממרוקו, המכתש עבר מסבתא רבה שלי ושימש בעיקר לכתישת תבלינים. הוריי שדאגו לניקיון והאסטטיות בקשו שנפרוס דף מעיתון על הרצפה במרפסת כדי שלא נלכלך את הבית. בסיום כתישת המצות שהפכו לאבקה הוספנו סוכר והכנסנו לתוך חרוט שהכנו מנייר. זו הייתה חגיגה לי ולאחי הקטן.

מידי פעם מעלים זיכרונות ומזכירים את החוויה הזאת. זכור לי עוד דבר, הארוחות וליל הסדר בפסח. כשהוריי היו בחיים כולנו התכנסנו לקריאת ההגדה אבי כמובן קרא בהגדה שהביא ממרוקו ואנו השתתפנו בקריאת ההגדה לפי סדר הגילאים, עד היום אנו מיישמים זאת. הארוחות היו מלאות בכל טוב ובשפע. הוריי היו מאושרים לראות את כולנו ביחד. הוריי רצו שנמשיך להיות יחד תמיד מלוכדים ומאושרים, ואכן כך אנו עושים.

אבא שלי עבד מבוקר עד ערב בעבודה קשה, בחברת סולל-בונה בבניית בתים, בחברת מקורות, חברה להובלת מים בצינורות מבטון שטמונים באדמה. כל יום כשאבי חזר מהעבודה הביא לנו ממתקים בתוך שקית מנייר, אני זוכרת עד היום את השקית הזאת ואת הממתקים המיוחדים שאכלתי בילדותי.

זיכרון נוסף שעולה בזיכרוני הוא שתיית התה המרוקאי עם נענע ועוגיות מרוקאיות שאמי אפתה תמיד. הטקס היה נערך בעיקר אחר הצהריים ואחרי ארוחה וגם כשהיו מגיעים אורחים כמו דודים סבא וסבתא ועוד. הזיכרון בשתיית התה עולה בזיכרוני כל פעם כשהמשפחה שלי נפגשת או כשאני רואה את הקומקום בבית הוריי שהביאו ממרוקו. הקומקום עבר מסבתא וסבא רבא שלי להוריי, אני מקווה שהוא יעבור לדורות הבאים במשפחתי.

הסיפור מילדותי שמרגש אותי במיוחד, הוא סיפור השמיכה שהתכסיתי בה כשנולדתי. השמיכה בת חמישים ושבע שנים. אמי ז"ל העבירה  את השמיכה אליי כאשר נולד בני הבכור, אבא של אושר.

תמונה 3

זה היה רגע מרגש עם דמעות לשמור שמיכה שנשמרה כל-כך הרבה שנים.

לשמחתי, את השכלתי למדתי, מגן גנון ועד סיום התיכון. את הגננת בגן אני זוכרת קראו לה ירדנה, הגן  היה קרוב לבית, לשיכון שעברנו אליו, כשהייתי בת שלוש. הסיפור מהגן זכור לי כי יש לי תמונה עם הגננת ירדנה בפורים מחופשת למלכת אסתר.

למדתי מכיתה א' עד ח' בבית הספר היסודי הממלכתי יצחק בן צבי, ע"ש נשיא מדינת ישראל לשעבר, בעיר באר שבע. הזיכרונות מבית הספר היסודי הם בעיקר מהמורים. בכיתה א' ו ב' לימדה אותי המורה ענת.

תמונה 4

בהפסקה שיחקנו קלאס קפיצה בחבל וחמש אבנים. בכיתה ג' לימדה אותי המורה חיה. בכיתה ד' לימדה אותי המורה שולה, בכיתה ה'-ו' לימדה אותי שוב המורה חיה. בכיתה ז'-ח' לימדה אותי המורה ציפי, חברתי לספסל הלימודים הייתה חנה אזולאי הספרי, שכיום היא שחקנית מוכרת בארץ.

לבית הספר התיכון התקבלתי למקיף עירוני ד' בבאר-שבע, למדתי עד סוף י"ב. במהלך השנים שמרנו על קשר של החברים מהתיכון והיום אנו חברים ברשת החברתית פייסבוק. ערכנו אפילו מפגש מחזור לפני מספר שנים היה מלא בחוויות ומרגש.

בסיום התיכון בגיל 18 התגייסתי לצבא. שירתתי בבסיס הדרכה 7 ובקריה בתל-אביב. היה לי שירות צבאי מאתגר ומעניין. כשסיימתי את השירות הצבאי התחתנתי. נולדו לנו 3 ילדים, הבן הבכור הוא אבא של אושר.

כיום יש לי 6 נכדים נהדרים משלושת ילדיי. במהלך הפרויקט זכיתי לשני נכדים נוספים.

הבית שגדלתי בו מגיל 3 הוא בית הוריי בבאר-שבע. אחרי שהוריי נפטרו, הבית עבר לאחותי דליה הגדולה שדואגת למפגשים עם כל האחים, הילדים והנכדים. אני זוכרת כשהוריי היו בחיים הוריי היו מחכים בכיליון עיניים לבואנו. היה להוריי חשוב שנחגוג שבתות וחגים ביחד. החלטנו שניפגש בשבתות בחגים כדי לשמר את המנהגים והמסורת של הוריי.

כל פעם כשמגעים לבית הוריי מציפים אותנו סיפורים תמונות מהעבר וגעגועים, אנו נזכרים בכל מיני סיפורים שמזכירים את הוריי ואת הסבים והסבתות שלי.

לאבי ז"ל הייתה הגדה של פסח שבה הוא קרא בכל חג, ההגדה עדיין קיימת עד היום. אחי הגדול קורא בהגדה הזאת כשכל המשפחה חוגגת את חג הפסח בבית הוריי.

תמונה 5

זכור לי באחד מהחגים בפורים כשהיינו ילדים מתחפשים בתחפושות עם מסכות כדי שלא יזהו אותנו ומגיעים לשכנים ולמשפחה והם היו צריכים לנחש מי אנחנו.  זאת הייתה חוויה מלאה בצחוק ובהומור. כמובן שהבאנו משלוח מנות. אמי ז"ל, שבוע לפני החג הייתה מכינה ואופה עוגות ועוגיות למשלוח המנות. כאשר הגענו מבית הספר הבית היה מלא בניחוח של אפייה. העוגיות היו עם טעם מיוחד אני כל כך מתגעגעת לטעם הזה.

הזוית האישית

סבתא רחל: לא תיארתי לעצמי לעבור חוויה כזאת ולספר את סיפור ילדותי ומורשתי בליווי חפצים ואירועים שונים. הסיפור שסיפרתי בפרויקט הזה נועד להעלות זיכרונות ולשמור אותו בארכיון הקשר-הרב דורי. את הסיפור הזה סיפרתי למעשה לנכדתי היקרה האהובה אושר שהייתה חלק עיקרי וחשוב בבניית הסיפור הזה. מקווה שנכדתי תעביר את הסיפור הזה הלאה לדורות הבאים, סומכת אני ובטוחה שאושר תעשה זאת באהבה ובמסירות בעתיד. בתחילת המפגש התרגשתי מאוד היה לי העונג והזכות לספר חלק מסיפור ילדותי ומורשתי. תודה לקשר-הרב דורי לכרמית שושן לניצה דה פורטה ולכל העוסקים במלאכה, שבזכותן יכולתי להעלות בכתב את הספור בשיתוף נכדתי אושר. כל-כך מרגש עד דמעות לתעד חפצים בעלי משמעות מהעבר. תודה על ההזדמנות והחוויה שישאירו חותם למשך דורות!!!

הנכדה אושר: כאשר הציעו את פרויקט הקשר הרב דורי בבית הספר שמחתי מאוד, רציתי שסבתו'ש רחלי תישתתף בפרויקט זה יחד איתי. למדתי את סיפור העלייה ולמעשה את סיפור הילדות של סבתו'ש. חלק מהסיפור סבתא סיפרה לי לפני, אבל עצם השיתוף נתן לי המון ידע וביטחון ושימחה להבין את סבתא ואת סיפור ילדותה. למדתי איך סבתא מתקנת את העברית ואת הניקוד תוך כדי בניית הסיפור.

כיף לי להשתתף בתכנית זו עם סבתא וללמוד מימנה. אני מאמינה שאת הסיפור הזה אעביר לדורות הבאים כפי שסבתא רוצה.

תודה לכרמית ולניצה על ההזדמנות שניתנה לי. תודה סבתו'ש אוהבת אותך אושר…

מילון

מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה"
יישוב זמני שהוקם לשם קליטת העלייה ההמונית לאחר קום המדינה. במעברות הוקמו אוהלים כדי שמשפחות עולים ישתכנו בהם. מעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או בכפרים ערבים נטושים.

ציטוטים

”כל פעם כשמגיעים לבית הוריי מציפים אותנו סיפורים ותמונות מהעבר וגעגועים“

הקשר הרב דורי