מאגר סיפורי מורשת

משפחה

נולדתי בתאריך  31.7.1938  ג' באב, בקיבוץ גבעת ברנר, להורי ציפורה פרידלנד ויוסף לוריא. הורי נולדו בליטא הגיעו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

יוסף לוריא: נולד בשנת 1912 הוא היה הבן הרביעי במשפחה ציונית ובגיל 19 הצטרף להכשרה החלוצית ומקץ שלושה חודשים עלה ארצה, בשנת 1933 הגיע לגבעת ברנר, הוא חיי בה ופעל בכל שנותיו בארץ.

אמא ציפורה: נולדה בשנת 1913 היא עלתה ארצה בשנת 1936 לגבעת ברנר שם היא פגשה את אבי והם נשאו ובנו בית חם. כשהייתי בת שנתיים נולד אחי יצחק וארבע שנים אחרי כשהייתי בת שש נולד אחי אלי (אליעזר) כשהייתי בת 10 נולד אחי הצעיר אריה.

אחי יצחק היה ספורטאי מצטיין, יצג את המדינה באולימפידת רומא בשנת 1960 אלי נולד בשנת 1944 ונפטר בשנת 1985 הוא היה נער שקט ונבון הוא אהב מוסיקה ובמשך השנים הוא היה נגן גיטרה ומורה לגיטרה, היה קצין בצנחנים היה נשוי לדליה ואבא של עירית. אריה הצטיין מילדות בלימודים היה אלוף שחמט, ספורטאי ואהוב על כולם.

אמנם לא גרנו עם ההורים אבל הקשר במשפחה היה חזק ביותר היינו מתאספים כולנו בשעות אחרי הצהריים בחדר ההורים וכול אותן שעות היו מוקדשות לקשר המשפחתי, הייתה הרבה שמחה אמא הייתה מכינה כל יום ארוחת ארבע טקס קבוע מידי יום נעים וטעים היינו הרבה משחקים, מטיילים בשדות המשק ומאוד מאוד נהנים מ"הביחד".

ילדות

בילדותי החינוך בקיבוץ היה "חינוך משותף" כאשר הילדים גרו בנפרד מההורים, היו אוכלים בנפרד, ישנים בנפרד היו מגיעים לחדר ההורים רק בשעות אחרי הצהריים ובלילה חוזרים לישון בבית הילדים. היום זה נראה לא נכון ולא טבעי שילדים לא חיים יחד עם ההורים אבל הקיבוץ היה בנוי על שיתוף ושוויון. היו לנו מטפלות שהיו חברות קיבוץ ואת כל הצרכים שלנו סיפק הקיבוץ (לבוש, מזון, הכל הכל… )

עדין לא הייתה מדינה הכריזו על מדינת ישראל שהיתי בת 10. אני זוכרת את השמחה שהייתה כאשר הכריזו באו"ם על הקמת המדינה היה רדיו בבית תרבות וכל הקיבוץ התאסף לשמוע את השידור על ההכרזה. אני זוכרת את הריקודים והשירה.

הייתה לי ילדות מלאה בחוויות היינו הרבה בחוץ בטבע הרבה משחקים – סמני דרך, שני דגלים, מחניים, גולות, קפצה בחבל ועוד הרבה משחקי קבוצה. (כל זה היה לפני מהפכת התקשורת, לא היו מחשבים לא היה טלוויזיה, טלפונים ועוד…) החיים שלנו היו שונים מאוד מהחיים של היום למשל: כל יום אחרי שעות ביה"ס (מכיתה ד') הינו הולכים לעבוד בענפי המשק השונים בחקלאות מוסדות החינוך ענפי בע"ח וכ'ו אני מאוד אהבתי לעבוד במשתלה (עד היום אני אוהבת מאוד לעבוד בגינה) בכיתה ט' התחלתי לעבוד בדיר הכבשים, הינו חולבים ביד, יוצאים למרעה ועוד…

הקיבוץ היה אז כמעט כמו משפחה אחת גדולה. הורי היו שלמים ומאושרים עם הדרך שבחרו ללכת בה האמינו בערכי הקיבוץ ובחשיבותו הרבה לבנין הארץ. קיבוצניקים הם לא קבוצת מוצא אלה בני אדם שהתחנכו וחיו בתוך מסגרת חברתית המשלבת רעיון ומעשה. הרעיון – טוב לאדם לחיות בקהילה שיתופית שהוא מוערך על פי מעשו.

היום בימינו יש הרבה החולקים על דרך זו, וכן הכל שונה. לי ברור שהקיבוץ היה צורת חיים שהתאימה לבניית מדינה של העם היהודי שהגיע מקצוות עולם אחרי המלחמה ובנו כאן מולדת. בקיבוץ הספורט היה מאוד חשוב כול בוקר לפני הלימודים הייתה התעמלות בוקר כול ילדי ביה"ס במגרש הספורט טקס קבוע ואהוב עלינו. הייתה לקיבוץ קבוצת כדורסל שהגיע להשגים ארציים ואנחנו היינו תמיד קהל הצופים והמעודדים היו בקיבוץ כמה אלופי הארץ אתלטיקה, שחייה, כדורסל ועוד…

זכורים לי ימי השישי עם קבלת שבת בחדר האוכל של ביה"ס מידי שבוע היו באים סופרים, שחקנים ידועים להשתתף איתנו ולספר על יצירותייהם. החגים: כילדים הינו משתתפים ולוקחים חלק חשוב בתוכנית של כל חג. לומדים שירים, ריקודים, הצגות, תזמורת, מקהלה וכ'ו… בכל חג היו משקיעים הרבה הכנות ויש לי זיכרונות מאוד יפים מהאווירה ומהתכנים ובכלל…

שנות הנעורים: גרנו בשכונה "של בני הנעורים העניין החברתי היה אופיני לגיל התבגרות עם הרבה חוויות וגם משברים. בביה"ס למדנו עד כיתה י"ב בלי בחינות בגרות. אני הייתי תלמידה בנונית מאוד יותר אהבתי את המקצועות ההומנים במקצועות הראלים היה לי קשה. חיי החברה היו מרכז חיינו הרבה פעילות, אהבתי את ההדרכה לצעירים, מחנות הקיץ, טיולים ובעיקר את ה – ביחד. הייתי ילדה מקובלת חברי וחבריותי עד היום אהובים עלי מאוד ואנחנו משתדלים לשמור על קשר ומתרפקים על סיפורי ילדות וזיכרונות עבר.

רוצה לציין – לאורך כל שנות הילדות והנעורים ליוו אותנו אנשים מיוחדים,מחנכים, מטפלות, מדריכים, מורים שכולם בדרכם המיוחדת היטביעו בנו את חותמם. הם רצו להפוך אותנו לילדים חדורי סדר ומשמעת, מסוגלים לשותפות וערבות הדדית, הם רצו ליצור אדם חדש, שימשיך את דרכם את המיפעל שהם התחילו בו.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" טשרנחובסקי

בשנת 1957 התגייסתי לצבא, שרתתי בחל הצנחנים, הייתי מקפלת מצנחים ואחר כך פקידת מבצעים. היה לי מעניין, יצאתי מ"החממה" של הקיבוץ לעולם אחר, הכרתי נוף אנושי מגוון מאוד, מכל קצוות הארץ, הרבה חברות חדשות וגם הגאווה של להיות חיילת בצנחנים אשר מילאו תפקידי מפתח בצה"ל בצבא היכרתי את דוב'יק בן פזי ולימים נישאנו.

החתונה הייתה צנועה מאוד ומרגשת.

דב בן פזי ( דוב'יק ) ז"ל

נולד במושב צופית בשנת 1936. דור שני למסדים בתיה לרנר ומורדכי בן פזי (גלדגוט). אחותו של דוב'יק הדסה מהבנות הראשונות של המושב. נורית ואחיו הצעיר אריק. היו אלה ימי המאורעות שנת 1936 עד 1939 מאבק הישוב היהודי על זכותו בארץ ישראל ימים קשים של מחסור כלכלי ומצב ביטחוני קשה.

דוב'יק למד בבית ספר היסודי בצופית. מילדות עזר בעבודות השדה והמשק וקיבל בבית הוריו ערכים של עבודת כפיים, משמעת והסתפקות במועט. בסיום ביה"ס היסודי החליט מרצונו להתקבל לביה"ס החקלאי "כדורי" זאת הייתה החלטה לא קלה (בביה"ס כדורי למדו רק בנים בנות לא יכלו להתקבל. בביה"ס כדורי היו מבחני כבוד המורה היה יוצא מהכיתה בזמן מבחן וסומך אל התלמידים שלו יעתיקו.) ביה"ס כדורי היה מאוד רחוק מהבית (מצופית) והביקורים היו כל שלושה חודשים.

הוא היה תלמיד שקדן וחרוץ ואהב מאוד את מקצועות החקלאות והטבע.

בשנת 1954 התגיס לצבא, שרת בצנחנים השתתף במלחמת קדש, פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. בכל משימות החייל בסדיר ובמילואים משך 33 שנה. בסיום הצבא פנה לכוון של לימודי חקלאות למד במדרשת רופין ובפקולטה לחקלאות ובמקביל לימד בביה"ס והיה ממקימי ביה"ס התיכון במושב באר טוביה.

בשנת 1962 לאחר הנישואים עברנו לגור במושב באר טוביה. הבן הבכור עמר נולד בשנת 1965 ובשנת 1966 נולד בננו יובל. כל השנים דובי'ק עזר להוריו במשק החקלאי בצופית. אני גידלתי את הבנים ועבדתי במושב שכן כפר ורבורג כפקידה. 9 שנים גרנו בבאר טוביה אשר קרוב לגבעת ברנר, היינו נוסעים הרבה לבקר את משפחתי ונעזרים בהם, כך שגם לאחר שעזבתי את הקיבוץ היתי מגיעה לשם לעיתים קרובות ולא עזבתי את הבית…

בשנת 1979 נפטר אבי יוסף לוריה בשנת 1989 נפטרה אמי ציפורה מאז הקשר שונה אך הזיכרונות איתי…

לאוס

בשנת 1971 נסענו ללאוס – דרום מזרח אסיה. דובי'ק התמנה לראש צוות ההדרכה החקלאית, נשלחנו על ידי מש"ב (המחלקה לשיתוף פעולה בין לאומי). בתפקיד זה נדרשו כישורים רבים הן בידע בחקלאות, בהדרכת המקומיים והן בדיפלומטיה כנציג בכיר של מדינת ישראל. בשנים אלו הייתה מלחמת וייטנאם ולאוס הייתה מעורבת מאוד.

עמר ויובל למדו בביה"ס האמריקאי והצטיינו במשחק הבייסבול וכמובן למדו אנגלית היטב. בשנת 1972 נולדה לנו ענת אמא של הדר. היא נולדה בבנקוק בירת תאילנד. החיים בלאוס היו מענינים ומיוחדים, הארץ שונה מקצה לקצה מארצנו. הכל אחר, עולם אחר היום הקדמה הגיעה גם לשם אח כשאנחנו גרנו שם הכל היה מאוד מאוד לא מודרני וצריך היה להתרגל לשפה, לאקלים, לאנשים ולכל. היינו 3 משפחות ישראליות ובכל זאת למרות השוני הייתה זאת חוויה מיוחדת מה גם שהספקנו לטייל בהרבה ארצות באותה תקופה שלא פגשנו כמעט ישראלים כי עדיין לא נסעו לטיולים במזרח כפי שמקובל היום.

ושוב אני חוזרת למשפט: כמה הכל השתנה במרוצת הזמן…

חזרנו לארץ

בשנת 1973 חזרנו לארץ. ערב מלחמת יום הכיפורים, כל הציוד שלנו עדיין היה בדרך ודובי'ק נקרא למילואים בצנחנים. אני גרתי בבאר טוביה עם הילדים. המלחמה היתה קשה מאוד, בדרום ובצפון ישראל לא הייתה מוכנה לה וספגה מכה גדולה ואבדות רבות, לבסוף לאחר הרבה אכזבות בא הניצחון אשר עד היום נותן אותותיו במדינתנו…

בשנת 1974 עברנו לצופית, דובי'ק היה בן ממשיך במושב. גרנו ליד ההורים מורדכי ובתיה בן פזי. דובי'ק החל ללמד בביה"ס הכפר הירוק ובסימנר למורים בבית ברל. הוא טיפח את המשק החקלאי באהבה ובידע רב, הרחיב את ענף הפרדס, ירקות הקים במו ידו חממות פרחים וראה ברכה בעמלו.

דובי'ק התאפיין בזקיפות קומה גם זו הפיזית וגם זו שנבעה היא שלמות הדרך המשלבת עבודת כפיים וידע מקצועי. אני עזרתי בענף הפרחים מיון, אריזה ומשלוח. הילדים כשגדלו עזרו הרבה למדו בביה"ס בצופית, חיי חברה ופעילות נוער ועוד… יובל מאוד אהב לגלוש בים והיה נוסע עם הטרקטור דרך השדות עד לחוף הים.

בשנת 1991 חלה דובי'ק במחלת הסרטן התמודד נגדה בכל הכוח אך לא יכל לה בגיל 56 נפטר בטרם הכיר את נכדיו המקסימים וילדיו בהיתבגרותם. עוד הרבה היה לפניו. דובי'ק תמיד איתנו כי האדם עץ השדה – והעץ נשבר. החיים השתנו לגמרי.

ההורים נפטרו בשיבה טובה, דובי'ק איננו ואני נשארתי ב"נחלת האבות", יובל נכנס להמשיך במשק וענפי החקלאות בהם עסק שונו לגמרי עם הזמן.

המושב הוא הבית

מושב צופית נוסד בשנת 1933. נקרא בשם זה כי הוא יושב על גבעה גבוהה וצופה אל מרחבי האזור. בשנת 1924 קבוצת חלוצים החלה להתארגן להקמת מושב עובדים שהתבסס על עבודה עברית. הם חיו במושבה פתח – תקווה מושבת העליה הראשונה. המציאות החברתית תרבותית הגבירה את שאיפתם להיות שותפים בבנית הארץ.

החיים היו קשים מאוד במושבה, מחסור וחיי צניעות. בשנת 1933 הם עלו להתישבות בעזרת הק"קל והמוסדות המיישבים החלו לנטוע פרדסים, גידלו בע"ח לולים לתרנגולות, רפתות לפרות ועוד, הם עבדו מאוד קשה ולא מעט חברים עזבו. עלו על הקרקע 33 משפחות והיו "חגורת ביטחון" במאורעות הדמים בשנים 36 – 39 בשנות ה -50 לאחר המלחמה הגיעו חברים חדשים למושב ניצולי שואה ומחנות. הם קיבלו חלקות להתישבות ועד היום אותו חלק נקרא ההרחבה הם הקימו משקים חקלאים לתפארת.

עם השנים המושב גדל והתפתח נולדו ילדים הדסה ונורית האחיות של דובי'ק היו מהראשונים. הוקמו מוסדות חינוך, הוקמה מרפאה, בית עם, דואר וכ'ו… השנים עברו והיום המושב גדול ומבוסס. החקלאות בשנים האחרונות נקלעה למשברים גדולים וגם המושב " שינה את פניו ונופו". זה מקום נהדר לחיות בו, לגדל ילדים, נכדים, לעבוד בגינה ולהנות מהיופי של נופים פתוחים וירוקים. אנחנו בעלי נחלה במושב "זאת נחלת אבות כהגדרתי". ובאשר לעתיד המקום קשה לדעת. המדינה שאפת לבנות שכונות ומגדלים וברור שהמושב לא יוכל לשמור על אותו צביון שהיה. ימים יגידו…

סיפור אהבה

אהבה גדולה הייתה ביני ובין הורי. וזה טבעי ומובן. כילדת קיבוץ באותם ימים לא גדלתי בבית ההורים אך כשהייתי מגיעה מדי יום בשעות אחרי הצהריים ההתמסרות מצידם הייתה מלאה, נחסכו מאיתנו הרבה מההתנגשויות שיש בבית הורים ביום יום החל מדברים שוליים ולא חשובים ועד ריבים בין אחים ובין הורים לילדיהם על דברים חשובים פחות או יותר.

לנו היו שעות מעטות וכולן "קודש" לאהבה ופינוק. הורי היו אנשים מאוד סובלניים, אני לא זוכרת הרמת קול או יד עלנו הילדים הכל היה בנועם, תמיד הרגשתי אהובה וכמה זה היה טוב ונעים. מבחינה חומרית הם לא דאגו אלא לפינוקים (היה ארון ממתקים קראנו לו "אי המטמון".) היו מעט איסורים. ברור שגם באופי שלנו כילדים היינו טובים ומקבלים.

ואילו זיכרונות שאני מאחלת לכל ילד מהוריו. זכיתי!

סיפור סיום

והיום אני בת 80!!! בני עמר ואילונה הורים לרוני (24) וגיא (21) גרים בשיכון בנים במושב יובל ואיילת הורים לעדי (26) ומיה (21) יובל גר בצופית וממשיך במשק ואיילת בקיבוץ מעלה החמישה. ענת ואלדד הורים לרותם (16) זהר (13) והדר (10) גרים לידי בבית צמוד. אני לא זכיתי להכיר סבים וסבתות הם נספו בשואה. אני סבתא מעורבת מאוד נהנת מילדי ונכדי וכך נמשכת שרשרת הדורות…

ולסיום: לפני שנים חיו משפחות בקרבה זה לזה הסבתות טיפלו בנכדים עזרו בכל הנדרש וגם נעזרו בצעירים כאשר הזדקנו וכאשר נזקקו לעזרה. היום הכל נראה אחרת.

הזוית האישית

סבתא אילנה: ביום יום אנחנו לא חושבים הרבה על העבר תמיד עסוקים בהווה ובעתיד וכך נתנה לי הזדמנות לחשוב על שנה שעברו ביעף ולהזכר בסיפורים על עברי ולספר להדר שליהשתדלתי לא להאריך כי אין סוף לדברים אותם אפשר לספר וגם חלקם לא מעניינים את האחר לא סיפרתי אודות המדינה באותן השנים למרות החשיבות הרבה מקווה שעל כך הדרי תלמד בשיעורי היסטוריה ומולדת הרבה מלחמות ידע הדור שלי בילדות בנעורים ובהתבגרותתודה להדרי שהזמינה אותי להשתתף בתוכנית ותודה לביה"ס צופית ולרונאת שכל כך הנעימו לי את הזמן באירוח.

הדר: אני נהנתי מאוד בתכנית נהנתי שסבתא סיפרה לי את סיפור חייהתודה לסבתא שהסכימה לבוא איתי לתוכנית נהנתי איתך מאוד ותודה לרונאת שהנחתה אותנו בתוכנית