מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה אהרון – שם משפחתי הקודם כהן. נולדתי בנתניה בשנת 1959 בתוך אמבולנס (כי לא הספקנו להגיע לבית חולים) בשכונת רמת הרצל בנתניה. אבי נולד בעירק ואמי באיראן. משפחת אבי הגיעה מעירק לאיראן, ושם היתה ההיכרות בין הורי. הורי עלו לארץ מאיראן בשנת 1949.

משפחתי הינה בת 15 נפשות. תשע בנות וארבעה בנים. כולם נשואים ובעלי משפחות. אני מספר תשע בקבוצת ה"כדורגל" שהוריי המדהימים הקימו.

הורי תמיד דחפו אותנו ללמוד כי הסבירו לנו שידע זה כוח.

לצערי, סיימתי רק תשע שנות לימוד אך היום אני משלימה את החסר וממש  צמאה ללמוד, להחכים ולדעת כמה שיותר בכל המסגרות המתאימות לי.

בבית ספר יסודי למדתי ב"מוריה" ותיכון ב"אורט יד ליבוביץ" בנתניה.

מגיל 14 ניהלתי לשכה במשרד עורכי דין גדול בנתניה במשך 20 שנה. בגיל 18 התגייסתי לחיל התותחנים ושירתתי כפקידה פלוגתית, פקידה אצל תת אלוף ועוד כמה תפקידים מעניינים. לאחר 20 שנות עבודה כפקידה למדתי מקצוע הנהלת חשבונות ושימשתי כמנהלת חשבונות ב-5 חברות המייבאות ציוד רפואי מחו"ל.

לפני כ-4 שנים יצאתי לפנסיה מוקדמת מבחירה, והיום אני קוטפת את פירות השקעתי בכיף.

את בעלי יצחק הכרתי באמצעות אחותי בשידוך. נישאנו לאחר שנת הכרות אחת כשהייתי בת 23.  יצחק נולד באיראן ועלה עם הוריו כשהוא היה בן חמש. ביחד הקמנו משפחה חמודה. יש לי 3 בנות נשואות ואני סבתא  ל-4 נכדים.

יש לי זכרונות ילדות מקסימים. תמיד היינו סביב חברים וחברות, משחקי רחוב, שיחות לתוך הלילה, הרבה תום. הוריי לא היו אנשים דתיים אבל בעלי ערכים נפלאים ומדהימים. הבית של הורי היה פצפון – שלושה חדרים ל-15 נפשות.

בביתנו חגגנו חגים כהלכתם. ההתרגשות לפני כל חג היתה עצומה. זו תקופה שקנו לנו בגדים ונעליים חדשים עד לחג הבא בשנה הבאה.

הורי היו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, אך היתה להם חכמת חיים מקסימה שהנחילו לנו ולילדנו.

לאבי היה סוס ועגלה שבהם הוא לקח אותנו לגנים ולבתי ספר. בזמנו זה היה הרכב המצוי. אבי היה ירקן בשוק הישן בנתניה, ובכל יום אחרי שעות הלימודים נהגנו ללכת אליו למקום עבודתו בשוק, כל אחד לפי תורו בשבוע. נהגנו להישאר לצידו של אבי ולעזור לו לסחוב ארגזים, למכור ללקוחות פירות וירקות, להביא לו ארוחת צהרים, לסגור את החנות בשעות הערב ולחזור ביחד הביתה. בין מכירת פירות למכירת ירקות השלמנו שיעורי בית, והכל באווירה צבעונית וריחנית, ובין בליל של שפות מתנגנות.

כשהיו לי ערבים פנויים הצטרפתי לחבריי בשכונה ושיחקנו כדורגל, משחקי כדור, קלאס, קפיצה על חבל, קפיצה על גומי ועוד ועוד.

בחצר בצמוד לביתנו היו לנו בעלי כנף: תרנגולים, אפרוחים וגם עיזים, סוסים, חמור וכלבים. בכל רגע פנוי שהיה לאבי הוא לימד אותנו לרכב על סוסים והטמיע בתוכנו גבורה, חוזקות ואומץ שמלווים אותנו עד היום, ואני מנחילה ערכים אלו לבני משפחתי כיום.

אמי היתה עקרת בית שטיפלה בילדים ובבית ודאגה לכל מחסורנו. לאסיפות הורים רק אמי היתה מגיעה כי אבי עבד. אמי היתה כלביאה בכל מה שנגע לילדיה. היא גוננה עלינו בדרכה המיוחדת והמעצימה. אני זוכרת מקרה שבו חברים של אחי שהיה בפנימיה העליבו אותו בשל מוצאו והוא כל כך נפגע שחזר בסוף השבוע הביתה עצוב ובוכה. אמי ביקשה לבדוק במה העניין, לקחה יוזמה ונסעה לפנימיה ישירות למנהל וביקשה ממנו את טיפולו האישי בענין, ואכן כך היה. המנהל זימן את כל הצדדים לשיחה בנוכחות אמי ואחי קיבל התנצלות מכולם. לאחר מקרה זה – התרחב מעגל החברים של אחי פלאים וזאת בזכות אמי אשר הפגינה חוזקה ועוצמה והראתה שהיא מגנה עלינו תמיד, בכל זמן ובכל מקום. החברים רצו את קרבתו של אחי לאחר שראו את חוזקה של אמי. לאמי היתה חכמה חיים מדהימה והיא זו שהדריכה אותנו עד היום.

עניין הנתינה לזולת ועזרה מושרש בנו מגיל צעיר ואני ממשיכה בזה עד היום. אני מתנדבת בכמה מסגרות ויש לי סיפוק אדיר מפעילות זו. גם בנותיי ממשיכות בפעילות של התנדבות ונתינה.

כשאבי נפטר לפני כ-30 שנה הגיעו השכנים לביתנו לנחם אותנו ותוך כדי סיפרו עליו סיפורי גבורה ונתינה. מסתבר שלמרות שהפרוטה לא היתה מצויה בידו בהרחבה (לא היה לו כסף מיותר – מה שהיה לו בקושי הספיק לצרכיו האישיים והמשפחתיים) הוא נתן לאנשים כספים, ובזמן השבעה הם מצאו לנכון להחזיר לנו את הכספים שלווה להם בחייו.

כיום חלק  גדול מאחיי ואחיותי הם אנשים דתיים. חוגגים שבתות וחגים כהלכתן. המשפחות מרובות ילדים, ונכון להיום שבט כהן מונה כ-150 איש, בלי עין הרע וכן ירבו. תמיד אזכור את בית הורי כמקום של עוגן – למידה – אהבה ללא תנאים מוקדמים. בית חם עם מוסר וערכים גבוהים וראויים. אני גאה מאוד להשתייך לעדות הפרסית והערקית המקסימות, מלאות אושר אנושי ורוחני, שהוריי הכניסו לחיי.

הזוית האישית

חנה אהרון: תמיד כיף להתרפק על העבר במיוחד כשהוא מרתק ומהנה להיזכר בתקופות טובות ותמימות להשוות בין אז והיום להתגעגע לבני משפחה שאינם עוד אשר ציוו לנו את החיים ואכן החיים טוביםנאחל לנו המשך חיים טובים ומהנים בריאים מלאי חוויות טובות וזכרונות מאושרים היה לי העונג והכבוד לספר את סיפור משפחתי אני יותר מגאה בכל הזדמנות לספר ולהשוויץ בזכרונותיי כי אני מכבדת ואוהבת את משפחתי.

שלו: היה מעניין לשמוע את הסיפורה של חנה.