מאגר סיפורי מורשת

שמי פתחיה ליפסקר. נולדתי בשנת תש"ח (1948) להוריי, אריה זאב ומלכה (לבית מנקין), שניהם ממשפחות חסידי חב"ד וילידי אוקראינה. הם התחתנו בפולטובה שבאוקראינה, שם גרה משפחתו של אבי, גם הוריי התגוררו שם לאחר נישואיהם שנה אחת.

בשנת תרצ"ד (1934) עברו הוריי לכותאיסי, שבגיאורגיה (גרוזיה), בשליחותו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש (רבי יוסף יצחק שניאורסון, המכונה אדמו"ר הריי"ץ), על מנת לסייע ליהודי המקום בשמירת המצוות. הם חיו שם 13 שנה, במהלכן נולדו להם  תשעה ילדים.

השליחות בגאורגיה- גרוזיה

גיאורגיה (גרוזיה) הייתה אז חלק מברית המועצות לשעבר, והשנים היו שנות האימה של המשטר הקומוניסטי בראשותו של סטלין. אמנם בגיאורגיה הייתה עוצמת הרדיפות מעט פחותה, אך עדיין החיים היו קשים ומסוכנים, בפרט עבור יהודים שומרי מצוות, שנחשבו למתנגדי השלטון. הגירה לארץ אחרת הייתה עשויה להיות פתרון טוב, בפרט אם היעד הוא ארץ ישראל – מושא שאיפתם של יהודי הניכר, אך מסך הברזל שהקיף את ברית המועצות היה בלתי עביר.

היציאה מרוסיה

ואז חל מפנה. בשנים תש"ו – תש"ז (1946-1947)אפשרה ברית המועצות לאזרחים פולניים שנמלטו לתחומה עקב מוראות מלחמת העולם השנייה לצאת ולשוב למולדתם. כך נוצרה אפשרות בריחה מברית המועצות, על ידי התחזות לאזרחים פולניים. הוריי, כמו משפחות רבות נוספות, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח. המסע לארץ ישראל כלל מספר תחנות. אחת מהן הייתה מחנה פליטים בגרמניה, שם נולדתי אני, הילד העשירי במשפחה. בהיותי כבן שנה הגענו לארץ, וכאן נולדו להוריי ארבעה ילדים נוספים(!)

בארץ ישראל

בארץ התמקמה משפחתי, יחד עם עשרות משפחות חב"דיות נוספות, בעיר לוד באזור תחנת הרכבת, הידוע כיום  כ'שיכון חב"ד'. היו שם בתים שננטשו במהלך מלחמת השחרור וכל משפחה בחרה לעצמה בית. להוריי הוצע לקחת בית גדול בשל היותם בעלי משפחה כה גדולה, אך  הם ויתרו על כך. הם טענו שהבית הגדול צריך לעמוד לרשות הישיבה שהייתה אמורה להיפתח באזור, וכך אכן היה. בבית זה הוקמה ישיבת חב"ד, שהייתה הישיבה המרכזית של חסידות חב"ד שנים רבות, ונקראה 'ישיבת תומכי תמימים- לעולי רוסיה ותימן'. ועבור מגורי המשפחה שלנו, בחרו הוריי שני בתים קטנים וחיברו אותם.

למעשה, היו חיינו כרוכים רבות בישיבה. אבי היה בין המסייעים להקמתה, כמו גם להקמת בית ספר לבנות בלוד. ביתנו היה פתוח לכל דכפין, ותלמידי הישיבה היו מגיעים  פעמים רבות כדי לאכול, ואפילו ללון, ובעיקר – כדי להרגיש אווירה של בית. משבגרתי, למדתי גם אני בישיבה זו.

בניו יורק

בשנת תשכ"ו, בהיותי בן 18, נסעתי ללמוד בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש (רבי מנחם מענדל שניאורסון) בניו יורק, כנהוג בקרב החסידים. נסענו, קבוצה של למעלה מארבעים בחורים, לשהות ליד הרבי למשך שנה שלמה. זו הייתה שנה נפלאה, שהשפיעה עליי רבות, ובמהלכה אף זכיתי לחוויה ייחודית החקוקה בזיכרוני עד היום, ומעשה שהיה כך היה:

למשפחת דודי, שגרה בשכונת 'קראון הייטס' – השכונה שבה נמצא בית מדרשו של הרבי – הייתה חנות מכולת, ממנה נרכשו מוצרי מזון עבור ביתו של הרבי. כאשר ביקשתי מבן דודי שייצרף אותי בהביאו מצרכים לבית הרבי, הוא הסביר לי שאין הוא מורשה  להכניס אתו אנשים נוספים. למרות שהרבי היווה דמות מפורסמת, שלפתחה  שיחרו אנשים מכל רחבי העולם, ובכללם אנשי ציבור רבים, ביתו הפרטי של הרבי היה סגור בפני הציבור. אולם, יום אחד נזקק בן דודי לסיוע בנשיאת מזגן לבית הרבי וקרא לי לעזרה. כשנכנסנו, הייתה בבית הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי, שקיבלה אותנו בסבר פנים יפות ובחיוך אימהי. מכיוון שלא הכירה אותי היא שאלה לזהותי, ולמרבה התרגשותי, התברר שהיא מכירה את הוריי…

על השולחן היו מונחים שתייה וכוסות, והרבנית ביקשה שאשתה. משנמנעתי, מרוב מבוכתי, הסבירה לי, שקבלה בידה ממשפחת אביה (האדמו"ר הקודם מליובאוויטש), שכאשר נכנסים לבית הזולת יש להותיר בו ברכה, על ידי שאוכלים או שותים דבר מה, וכמובן, מברכים לפני כן, כנדרש על פי ההלכה היהודית. מאז, כשאני מגיע לבית כלשהו, אם מציע לי בעל הבית מזון או שתייה אני נענה ומתכבד (לאחר בדיקת כשרותו של המזון, כמובן), ואם לא מציעים לי, אני מבקש כוס מים כדי שאוכל לברך ולהשאיר ברכה בבית. מאותה סיבה אני מכבד תמיד את הנכנסים לביתי בשתייה או בכיבוד כלשהו.

שוב בארץ הקודש

בשנת תשכ"ז שלח הרבי קבוצה של 12 בחורים לישיבת 'תורת אמת' בירושלים, כדי לחזק את הישיבה. זכיתי גם אני להימנות על קבוצה זו. זמן קצר לאחר שהגענו פרצה מלחמת ששת הימים. התלמידים שלא גויסו לצבא גייסו את עצמם לסייע לאזרחים ולחיילים. היינו עוברים במחנות צבא שונים ומניחים לחיילים תפילין לפני יציאתם לקרב, לאור דברי הרבי, שהנחת תפילין מהווה סגולה לשמירה. באחד הימים הגעתי למחנה שבו שהה אז דוד בן גוריון, ולשמחתי, הצלחתי לשכנע גם אותו בחשיבות העניין ולזכות אותו במצווה.

בשנת תשכ"ט באתי בקשרי שידוכין עם אשתי לעתיד, טובה לבית סלווין. מסלול חיינו היה דומה למדי. כהוריי, גם הוריה הגיעו להתגורר בגיאורגיה, ונמלטו מברית המועצות באותה דרך. גם אשתי נולדה בגרמניה, אם כי במחנה פליטים אחר.

בשכונת נחלת הר חב"ד

בתקופה זו היו אמורים לעלות לארץ עולים חדשים מברית המועצות. רבים מהם היו מגובשים כקהילה במקום מגוריהם ושמרו על מצוות התורה, לרוב בסיוע שליחיו של הרבי מליובאוויטש. העולים חפצו לשמר את החיים הקהילתיים והדתיים, ולהשתכן בקהילה חב"דית. מכיוון שהריכוזים החב"דיים הקיימים היו מלאים עד אפס מקום, שלח הרבי חסידים לתור אחר מקום הולם, שבו תוקם שכונה חדשה. לאחר חיפושים רבים, נמצאה קריית מלאכי כמתאימה, משום שבאחד מקצותיה היו מספר בניינים של עמידר, שדירותיהם לא היו מאוכלסות. ואכן, לאחר מגעים רבים עם גורמים רשמיים שונים, כמשרד השיכון, משרד הקליטה ועוד, התקבל אישור להקמת השכונה החדשה.

קבוצת העולים הראשונה התעתדה להגיע בתחילת חודש אדר בשנת תשכ"ט (1969). היה צורך להקים תשתית קליטה מינימלית.  לשם כך, הרבי ביקש שבשלב הראשון תתיישבנה במקום עשר משפחות של חסידי חב"ד, כדי לקבל את פני העולים. בין עשר המשפחות שגויסו היינו גם אני וזוגתי לעתיד, כאשר תאריך נישואינו נקבע לחודש סיוון בשנה זו.

התאריך שנקבע להתיישבות בשכונה החדשה היה ז' באדר.  מכיוון שעדיין לא הייתי מטופל במשפחה, נקבע שאגיע יום קודם כדי להכשיר את המקום. ואכן, הגעתי ובדקתי שכל הדירות אכן מוכנות לקליטת הדיירים, הברגתי בכל בית נורות חשמל, ועוד…למחרת הגעתן של המשפחות הקולטות הראשונות, הגיעה קבוצת העולים הראשונה. אני וחבר נוסף נסענו לקבל את פניהם בשדה התעופה. זו הייתה קבוצה מגיאורגיה. העולים הגיעו כמעט חסרי כל. מיד נרתמנו לעזרה. סחבנו מיטות, ארונות ושולחנות שהסוכנות סיפקה, וטיפלנו בכל יתר צרכיהם.

היו לעולים קשיים רבים, ואנו השתדלנו לסייע ככל האפשר: היו, כמובן, פערי שפה, עליהם ניסינו לגשר באמצעות לימוד רזי השפה הגרוזינית על מנת להקל עליהם את התקשורת, ואת רכישת השפה העברית. גם מציאת מקורות פרנסה היוותה בעיה, אותה פתרנו על ידי הפנייתם למפעלים שונים באזור.

בנוסף לקשיים אלה ואחרים העיקו על כולנו, העולים והוותיקים, קשיי בראשית המאפיינים מקום חדש, המוקף חול ושממה – היעדר תשתיות וחנויות למזון כשר, מרפאה רחוקה ללא אמצעי תחבורה זמינים, ועוד.

מה שסייע לנו לאורך כל הדרך היה העידוד והברכות שהרבי הרעיף עלינו במכתביו הרבים לתושבי השכונה. באחד ממכתביו אף העניק הרבי שם לשכונה – 'נחלת הר חב"ד'. יחסו המיוחד של הרבי לשכונה התבטא גם בשליחת שני ספרי תורה במיוחד עבור תושביה. הכנסת ספרי התורה לבית הכנסת נחגגה באירוע גדול ומרשים בהשתתפות תושבי השכונה, עולים חדשים מהערים הסמוכות, תושבים רבים מכפר חב"ד ואף שרי ממשלה ואנשי ציבור נוספים.

הזוית האישית

פתחיה ליפסקר: כיום השכונה מונה יותר מ-1200 משפחות! אנו שמחים שזכינו לקחת חלק בהגשמת חזונו של הרבי, ומודעים לשפע הטוב המלווה את חיינו, בזכות ברכותיו של הרבי. כשהולכים בשליחותו של הרבי לא מפסידים!!