מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בגרמניה בשנת 1948 במחנה מעבר לעקורים (במחנות העקורים אספו את פליטי מלחמת העולם השנייה, אשר שוחררו מהגטאות ומכל מקום אשר שם הסתתרו) אחרי מלחמת העולם השנייה לאבי, יהושע בינשטוק יליד 1915 אשר נולד בפולין בן למשפחה בעלת עשרה ילדים ולאמי: יוספה בינשטוק (לבית פרטר) ילידת שנת 1921 אשר נולדה בפולין והייתה בת יחידה להוריה.

אני אחות לאברהם בינשטוק יליד שנת 1947 נולד שנה לפני, במחנה מעבר עקורים בגרמניה. אחי נקרא אברהם על שם סבו אב אביו שנרצח על ידי הנאצים. אחי היה בשירות סדיר בנח"ל מוצנח ונהרג במלחמת ששת הימים כאשר הוצב בשכונת סנהדריה מול בית ספר לשוטרים והופצץ, הוא וכל יחידתו על ידי הירדנים ונקבר בהר הרצל בירושלים.

עם השנים נישאתי למנחם שינדלר ונולדו לנו שתי בנות: עינת בתי הבכורה ילידת 1974 נולדה בישראל, אמם של אור ואופק. הילה: בתי הקטנה ילידת 1981 נולדה בישראל והנה אמם של דניאלה ואלון.

עליתי לארץ בשנת 1949 כבת עשרה חודשים. שוכנו ב"שער העלייה" ואחר כך במעברה ליד עתלית. שוחררתי מהצבא במסגרת שחרור כל בנות גילי. עבדתי כפקידה בבנק דיסקונט במשך שבע, שנים עד הולדת בתי עינת, לאחר מכן כמזכירת בית ספר "מקווה ישראל" ולבסוף מזכירת עורך דין.

סבתא ציפי ואחיה

מידע הזכור לי מבית הורי ובעל קשר לחיי המשפחה בהיותה בגולה

הוריי נולדו שניהם בעיירה בשם "לושיץ" (או בשמה השני "לושיצה") והיו שכנים. אימא שלי הייתה חברה טובה של אחת מאחיותיו של אבי וביקרה רבות בביתם.

להורי אבי ,יהושע, היה מפעל נעליים אשר בו עבדה כל המשפחה כולל אבי. הם שיווקו נעליים לעיירתם, לעיירות הסמוכות ואף שכרו עגלון כדי לשלוח חבילות נעליים עד לוורשה בירת פולין אשר מרוחקת כ- 30 ק"מ מהעיירה לושיץ.

להורי אמי, יוספה, הייתה מאפייה אשר אפתה לחמים וחלות לכל העיירה ובימי שישי תושבי העיירה הביאו כל אחד את סיריו עם החמין (צ'ולנט) לתנור כדי לאפות אותו.

ברור הוא שמשפחת אבי וגם אמי היו מהתושבים האמידים בעיירה.

סיפור חיי

העלייה שלי – עליתי לארץ בשנת 1949 כבת עשרה חודשים ושוכנו במעברת אוהלים ששמה "שער עלייה". עלינו בתקופת "החמסינים הגדולים" של "חג השבועות", המעבר מאירופה לישראל השפיע עליי מכיוון שבאירופה היה מאוד קר ובישראל היה חמסין, מזג האוויר גרם לי למחלות מאוד קשות עד כדי כך שאחיות ממשרד הבריאות (?) ביקשו לקחת אותי לבית החולים, אך אמי לא הסכימה לתת אותי, דבר שבדיעבד הסתבר שהייתה החלטה נכונה של הוריי מכיוון שבעתיד אחי שהיה בריא וחזק נהרג במלחמה ואני נשארתי בת יחידה להוריי (סיפור זה חזר על עצמו עם ילדי תימן החטופים).

ילדות ונערות

כעבור כמה שנים הוריי קנו דירת שיכון קטנטונת בשכונת רמות ים בבת ים. השיכון היה "בלב מדבר חולות", מסביבנו היו חולות, בלילות התנים היו מתקרבים עד לביתנו ושמענו את יללותיהם אשר דומים לבכי של תינוק. הוריי החליטו לשמר את המסורת היהודית ושלחו אותי לבית ספר דתי "תחכמוני" ולאחר מכן שלחו לתיכון דתי.

מעצם לימודי בבית ספר דתי ובית מסורתי לא התגייסתי לצבא (כל שאר חברותיי אף הן לא גויסו לצבא מכיוון שהיה עודף בנות בצבא). בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. אחי, אשר היה בוגר ממני בשנה ושירת בשירות סדיר בנח"ל מוצנח והיה ממקימי היאחזות גרופית בערבה ליד אילת, גויס למלחמה והוצב בירושלים בשכונת סנהדריה מול בית ספר לשוטרים של הירדנים. המשימה של יחידה זו (שהייתה יחידה מסייעת) קיבלה הוראה לירות לעבר בית הספר לשוטרים כדי לראות מאיפה הירדנים יורים. בעצם, משימה זו הייתה משימת התאבדות וכל היחידה נהרגה במקום מפגזי הירדנים.

חגים ומועדים

חג סוכות במשפחתנו: בכל חג סוכות אחי ז"ל ואני בילינו, כמו בכל חגי ישראל, אצל סבא וסבתא ז"ל אשר גרו בתל אביב בדירת חדר אחד פלוס מטבח קטנטן ושירותים מחוץ לדירה.

בכל מוצאי יום כיפור סבי התחיל לבנות את הסוכה לחג הסוכות הוא דאג לכיסוי קירות הסוכה ולסכך ואף הכניס שולחן וכיסאות לסוכה, סבי אף ישן בסוכה. כשהגענו אחי ואני לביתם של סבי וסבתי כבר חיכו לנו בריסטולים, ניירות צבעוניים, צבעים, דבק ומספריים ואנחנו התיישבנו ליצור קישוטים לסוכה ולתלות אותם בתוך הסוכה.

חג חנוכה במשפחתנו: בחג החנוכה הצטרפו למשפחתנו דודתי בעלה ובתה – ציפי, אשר נקראה גם היא ע"ש סבתי. הוכנו סופגניות ביתיות, לביבות תפו"א, שנטבלו בסוכר, קיבלנו דמי חנוכה ושיחקנו בסביבונים שהסתובבו ו"הימרנו" בכספי דמי החנוכה על נ.ג.ה.פ. (נס גדול היה פה).

חג פסח בביתנו: ההכנות לחג הפסח החלו כבר בפורים. מירוק, קרצוף וניקוי כל פינות הבית מחמץ. לליל הסדר הוזמנו דודתי בעלה ובתה. בליל הסדר ישב סבי בראש השולחן עם כרית גדולה מאחוריו והסב עליה. לידו כד גדול עם מים וספל לנטילת ידיים. סבי ניהל את הסדר, קרא את ההגדה, הסביר כל פסקה ושר כל שיר של ההגדה וכולנו הצטרפנו אליו. כמובן שכולם נשארו ערים עד סוף קריאת ההגדה. ולבסוף, הילדים קיבלו אגוזים (לא קלופים) למשחקים.

1961

הטיסה לחלל

בשנת 1961, הוטס הקוסמונאוט הרוסי יורי גגרין לחלל. מצב שאוכלוסיית העולם לא הבינה את משמעותו, והייתה מהופנטת מהיכולות הטכנולוגיות. הטיסה לחלל השפיעה מאד עלי, והעלתה בי מחשבות רבות לגבי יכולות המדע לפצח את סודות היקום. בביה"ס ביקשו שנרשום את תחושותינו לגבי הטיסה לחלל, ולאן פנינו מועדות. וכן, מה דעתנו לגבי ההתפתחות הטכנולוגית כשנגיע לשנת 1980!

הזוית האישית

אופק: אני מאוד נהניתי להיפגש עם סבתי ולכתוב את סיפורה. אני חושב שתכנית הקשר הרב דורי, שיפרה את הקשר ביני לבין סבתי והיה לי מאוד כיף להשתתף בתוכנית זו.

סבתא ציפי: כשאופק, נכדי, סיפר לי על תכנית "הקשר הרב דורי", התלהבתי מהרעיון והצטרפתי לתכנית בשמחה. הייתה לי הזדמנות נפלאה לספר את הקורות אותי ומשפחתי, מאז עלייתנו ארצה ועד היום. המתנה הגדולה שקיבלתי בתכנית זו היא הקשר שהתהדק עם אופק. שמחתי לראות את ההתעניינות שלו בעבר המשפחתי והחיים בכללם טרם ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית, המדעית וכו'..