מאגר סיפורי מורשת

אני והמשפחה שלי

נולדתי במונטבידאו שבאורוגוואי שבדרום אמריקה.

אבא שלי ברח מפולין והשאיר את כל משפחתו שם. מאוחר יותר גילה שכולם נרצחו. הוא הצליח לעלות על אוניה שהיתה מיועדת להפליג לארגנטינה. כאשר האנייה התקרבה לחופי ארגנטינה, לא אפשרו להם לרדת. האפשרות לחזור לפולין הייתה בלתי אפשרית בגלל שהנאצים שלטו בה אז ורדפו את כל היהודים.

הפתרון של אבי ושל הנוסעים האחרים שהיו איתו באנייה היה להמשיך להפליג עד שיקבלו אישורים להיכנס לארגנטינה. הם ידעו שארגנטינה היתה מדינה מקבלת ועוטפת את היהודים שהצליחו לברוח מהנאצים. שלושה חודשים המשיכו להפליג ובשעה טובה הם קיבלו אישורים וירדו לארגנטינה. שם התחיל פרק חדש בחייו של אבי. הוא רכש מקצוע ולמד להיות כובען, בדיוק כמו הוריו בפולין.

אבי עם חבריו בפולין, לפי מלחמת העולם, 1944 (יושב, ראשון מימין)

אחרי מספר חודשים בארגנטינה, החליט אבי לבקר את אחותו שגרה במונטבידאו שבאורוגוואי. באורוגוואי פגש אבי הרבה יהודים פולנים שהגיעו לשם עוד לפני השואה. זה מאד חימם את ליבו, משום שהשאיר מאחור שבעה אחים, את הוריו ומשפחה גדולה שנספתה בשואה. היהודים שהגיעו מאירופה לפני המלחמה, גרו כולם בשכונה שקראו לה "השכונה של היהודים" וגם כך קוראים לה עד היום (לפני שנה הגיע במאי לא יהודי שעשה סרט על שכונת היהודים במונטבידאו). לשכונה הזו היתה משמעות מאוד גדולה עבור היהודים שאיבדו את משפחותיהם וכך הם הרגישו שהם ביחד ועל אף הגעגועים העזים למשפחות שלהם, הם הרגישו שזו המשפחה החדשה שלהם לאותו זמן.

"שכונת היהודים" ותנועת "דרור"

כילדה, גדלתי ב"שכונת היהודים" ואני עדיין זוכרת את החנויות, את הריחות ושכולם דיברו ביידיש. אני זוכרת את המעדנייה בה היינו קונים קרפלעך, גפילטע פיש וריבת תאנים, שעד היום אני מרגישה את טעמה בפה, יחד עם לחם שחור. היו לנו גם שכנים לא יהודים, והם הו מאד נחמדים ובילינו הרבה שעות יחד.

כשהייתי בת 8, היתה לי חברה (שעד היום היא חברתי הטובה) ושמה דורה. יום אחד היא באה לביתי לדבר עם אימי, כדי שתאפשר לי ללכת לתנועת "דרור" שמטרתה היתה להכשיר צעירים לעלות לארץ. בסופו של דבר אימי הסכימה לי ולאחותי שריתה להצטרף לתנועה ושם ביליתי את ילדותי ואת נעוריי, עד גיל 17. היינו נפגשים בימי ראשון ובימי שבת ועד היום אני זוכרת את הפעילויות: חגים ואהבת הארץ וביום שבת גם קבלת-שבת. בנוסף, במהלך החופשים מבית הספר היינו יוצאים למחנה חורף ולמחנה קיץ. במחנות הקיץ והחורף היינו מבלים עם ילדים בגילנו מתנועת דרור בארגנטינה ונוצרה בינינו חברות טובה שמחזיקה עד היום.

תקופת ה"הכשרה" והעלייה לארץ

בבית הספר היהודי "שלום עליכם" הינו חוגגים את חגי ישראל, היו מזמינים אורחים מישראל ואני זוכרת שזה היה מאד מרגש אותי.

כתה א' (1955). זו היתה התלבושת האחידה בבית הספר

עיירת נופש על חוף הים באורוגוואי (1955). בכל חופש גדול היינו נוסעים עם המשפחה לשלושה חודשים (אנה ראשונה משמאל. אחותה הצעירה, שריתה, שנייה מימין).

בבית-הספר גם התחלתי לעבוד בגיל 14. אהבתי מאד את המקום והציעו לי להיות מלווה של הנהג, לאסוף ילדים מהבתים אל בית-הספר. בגיל 16 עשרה היינו צריכים להכין את עצמינו לחיי קיבוץ ועברתי יחד עם חברי הקבוצה שלי לגור בארגנטינה. שם בנינו יחד מודל של קיבוץ כדי שנתרגל לחיי הקיבוץ.

את ההכשרה לא סיימנו, כי מלחמת ששת הימים פרצה וביקשו מאתנו לבוא להתנדב בקיבוץ בישראל. התארגנו והפלגנו לישראל לעזור בקיבוץ "החותרים" (בו אני גרה עד היום, עם חלק גדול ממשפחתי).

לאחר שלושה חודשים של התנדבות, חזרתי לאורוגוואי כדי להתארגן לעליה לישראל. לישראל הפלגתי כחודש ימים באנייה שנקראה "תאודור הרצל". כשהגענו לנמל חיפה היו אנשים שירדו מהאנייה ונישקו את האדמה. זה מראה שלעולם לא אשכח. עבורי ועבור כל האנשים היתה לרגע הזה משמעות מאד גדולה, כי כולנו רצינו הרבה זמן להגיע לכאן.

פרידה מההורים לפני העלייה לאוניה לארץ (1968)

כשהגעתי לקיבוץ החותרים הייתה אווירה נהדרת ותחושת ניצחון של אחרי המלחמה שנחשבה מוצלחת. דבר נוסף שלא אשכח, מהתקופה הראשונה בקיבוץ, הוא כשאמרו לי שעלייה ללכת ולעבוד במטבח או ברפת. אני זוכרת שלא הבנתי מה רוצים ממני. אני הגעתי מבית "מפונק", עם עוזרת ומבשלת ולא הייתי רגילה לעבוד בעבודות כאלה.

חיים בקיבוץ "החותרים"

מאז עלייתי לארץ ועד היום אני מתגוררת בקיבוץ החותרים. התחתנתי, יש לי חמישה ילדים ונכדים וכולם גרים בקיבוצים, פעילים, תורמים לקהילה, אוהבים חיי קיבוץ וזה אותי הכי משמח. זה היה החלום שלי כשהגעתי לארץ – שתהיה לי משפחה גדולה ושכולם ירצו לעבוד ולחיות בקיבוץ. למזלי כך זה היום. כולם מאושרים ואני חושבת בליבי שזו היתה החלטה טובה לעלות לארץ. אמנם לא היה קל בהתחלה, היו געגועים רבים, במיוחד להורים שלי זיכרונם לברכה, אבל כיום כשאני מסתכלת על כולם במפגשים המשפחתיים, בחגים ובארוחות, אני חושבת לעצמי "איזה אושר". 

הזוית האישית

אנה ברטל: תמיד חשבתי ועדיין חושבת שאין כמו מדינת ישראל ליהודים!