מאגר סיפורי מורשת

שמי ריצ'רד על שם מלך אנגליה. נולדתי באלג'ריה בעיר אלג'יר. לאבי קוראים מרסל ולאמי אנדריי, ושמות אחיי: פייר, אלנן ודניאל.

היינו משפחה בת שש נפשות, וגרנו בבית עם שני חדרים וסלון. כשרצינו להתרחץ, התקלחנו בתוך גיגית. אמא הייתה מחממת מים ומערבבת עם מים קרים ומקלחת אותנו. אמא כיבסה ביד, כי לא הייתה אז מכונת כביסה. לא קנו לנו הרבה בגדים, ואם הנעליים נקרעו לקחו לסנדלר לתקן. למשפחתי לא היה הרבה כסף, לכן היו לנו מעט מאוד ממתקים. אבי היה סוכן מכירות. רוב חבריי היו יהודים ומיעוטם נוצרים. נהגנו לאסוף כסף במשותף, כדי לקנות כדורגל ולשחק בו ברחובות. שיחקנו עם חברים מהשכונה בחוץ. טיפסנו על עצים, ובנינו בתי עץ. נהגנו גם להיתלות על עגלות עם סוסים שהסתובבו ברחובות. למדתי בבית ספר "פרונקלין" עד כיתה ח'. אם קיבלנו ציונים נמוכים בבית הספר, המורים היו מרביצים לנו. לוקחים סרגל ומכים על האצבעות. נתנו לנו סטירות ונהגו לחבוש לנו כובע של חמור על הראש. נאלצנו להסתובב כך ברחבי בית – הספר. אבל אני מצידי לא ויתרתי, הייתי מביא פודרה כדי לגרום למורה להתעטש ללא הפסקה. המסגרת היתה מאוד נוקשה ולא היו לנו מסיבות וטיולים .

את מסיבת בר המצווה חגגתי באלג'יר, חתן בר המצווה היה מרגיש כמו מלך. כולם היו סביבו. לפני החגיגה, היו לוקחים אותו לחייט ותופרים לו חליפה, קונים לו תפילין ותופרים תיק מיוחד לתפילין, עליו רקום שם החתן. אני חגגתי את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת, קראתי חלק מהפרשה שלימד אותי רב השכונה. לאחר מכן התכבדנו בארוחה כיד המלך בביתנו.

בנערותי, השתתפתי במלחמה באלג'יר לשחרור העיר, אחרי המלחמה, היהודים ברחו מאלג'יר.

בשנת 1961 עליתי לארץ בגלל ציונות. הגעתי לקיבוץ "בארי" ליד עזה. עבדתי בעיר אשקלון בבניה. גרנו אז בצריף. למדתי באולפן, ולא היו לי קשיי קליטה. מאוחר יותר עברתי לאשדוד, ועבדתי בנמל. כשהתגייסתי לצבא, שרתתי  כצנחן וכשנה לאחר העלייה ירדתי לצרפת, כי כל משפחתי הייתה שם. כיום אני גר בצפת, אני אלמן יש לי ארבעה ילדים ועשרים נכדים.

הזוית האישית

שירה: למדתי מסבא שהם חיו בצמצום, והסתפקו במועט. זה חשוב מאוד, לדעתי. סבא, אני מאחלת לך שתזכה לשנים רבות טובות ונעימות בבריאות איתנה.