מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקיבוץ אשדות יעקוב בשנת 1945 ליעקב ובלה פרישקולניק, הורי עלו לארץ לפני השואה מאוקראינה שבגבול רוסיה, שניהם היו ציונים והכירו בקיבוץ שם נולדתי וגדלתי עם שני אחיי. כמו בקיבוצים של פעם גדלתי בבית הילדים עם קבוצת בני גילי ואת הוריי הייתי רואה אחרי הצהריים.

כשהייתי ילדה קטנה כמעט ולא היו לי משחקים וצעצועים. הייתה לי בובה אחת עשויה בד, רכבת מעץ שאבא שלי בנה בעצמו ושניים – שלושה ספרי ילדים. דודים מצרפת שלחו לי מתנה: מזוודה עם כלי אוכל לבובות וכל ילדי הגן אהבו לבוא אלי ולשחק במתנה המיוחדת. טלוויזיה ומחשב וכל מיני משחקים משוכללים שיש היום לכל הילדים, עוד לא המציאו, לכן אנחנו הילדים הכנו לעצמנו משחקים. למשל, אספנו קופסאות של סיגריות עשוית מקרטון עליהן היו ציורים ומהן הכנו משחקי קלפים.

 סבתא חוה בילדותה

אחר הצהרים היה הרבה זמן פנוי ואנחנו הבנות הקמנו "חבורה". בחרנו מקום מפגש באחת החפירות שהיו בקיבוץ בעקבות מלחמת השחרור, ושם היינו נפגשות. הבאנו לשם ארגזים, מדפים, קישטנו בציורים והיה לנו מחבוא מאוד נחמד. כל יום אחר הצהרים היינו מגיעות לשם ומביאות אתנו ממתקים (סוכר מעורבב באבקת קקאו). שרנו שירים, שיחקנו במשחקים, היה לנו המנון, הייתה לנו סיסמה (והכל בעקבות הקריאה של ספרי "חסמבה").

היה לנו יומן בו כתבנו דברים חשובים: סודות, שירים שהמצאנו, ועוד כל מיני דברים. יום אחד הבנים גילו את המחבוא שלנו והרסו אותו. בתגובה, אנחנו הבנות גילינו את מקום מחבוא של הבנים והרסנו להם אותו גם. למשך כמה זמן היה סכסוך בין הבנים לבנות ואז החלטנו החלטה חשובה: לבנות מחבוא משותף לבנים ולבנות –החלטה נבונה וחכמה.

בנינו מחבוא לתפארת, מקושט ומסודר והיינו נפגשים בו לעיתים קרובות, מארגנים מסיבות, קבלות שבת וחגים. גם ממתקים הכנו בעצמנו: מבשלים סוכר עם מיץ לימון וכשזה קיבל צבע חום מזגנו לתוך קופסת גפרורים והייתה לנו סוכריית ליקוק. היינו אופים מצות לפסח על מדורה קטנה שהכנו.

כשאני מסתכלת במבט לאחור אני חושבת שהייתה לי ילדות מופלאה ומאושרת.

הזוית האישית

חוה: הרגשנו שאנחנו משתפים את שני הנכדה שלנו, בסיפורים עלינו שהיא כלל לא ידעה. זו הרגשה נעימה ומקרבת ששני מכירה אותנו יותר טוב. בנוסף זכינו לראות את שני בבית הספר, את המחנכת והחברים שלה לכיתה וזה היה מעניין ומהנה, זכינו בזמן איכות שונה לנו ולשני והיה לנו כיף לעבוד ביחד.