מאגר סיפורי מורשת

רקע השואה מפי סבא וסבתא רבא- ריבה ויוסף קמנץ.

החיים התנהלו על מי מנוחות, בארץ מולדתם של ריבה ויוסף, ליטא. כמשפחה מאד עמידה, הייתה להם השפעה ונוכחות רבה בעיר "שאולין"- עיר מגוריהם באותם הימים. היו להם נכסים רבים, מנסרות עצים וטחנות קמח. ברקע התחילו להדהד תופי המלחמה באירופה. הנאצים התחילו להיכנס לארצות אירופה והתחילה להתפשט 'שואת היהודים'. לגבי סבא וסבתא רבא, יוסף וריבה, היום השחור הגיע עם כניסתם של הנאצים לעירם.

הנאצים התחילו לאסוף את יהודי העיר ולהכניסם לגטו. סבא וסבתא רבא שוכנו בדירה קטנה וצרה עם עוד שתי משפחות. המצב היה קשה, היה רעב וקור. התחילו הטרנספורטים (משלוחים) למחנות הריכוז. הוריהם וחלק מאחיהם ויתרת משפחתם נספו במחנות הריכוז למיניהם. חלק מהיהודים הצעירים והחזקים נשלחו למחנות העבודה והיתרה לתאי- הגזים. למזלם של סבא וסבתא היה להם מנהל עבודה נוצרי שהחליט לעזור להם ולהציל את חייהם. בליל סערה, כשהשומר בביתן השמירה בכניסה לגטו, נכנס פנימה, סבא וסבתא רבא חמקו דרך פתח הגטו, החוצה. מנהל העבודה, יוזאס, חיכה מחוץ לחומת הגטו עם עגלה וסוס, אסף אותם והבריח אותם לביתו.

יוזאס בצע כאן מעשה הרואי, כי במעשים אלה ( להציל יהודים) הוא סיכן את עצמו ואת בני משפחתו. להציל יהודים היה אסור מבחינת הנאצים.

ביתו היה במתחם המפעל של סבא רבא ובחצר היה מרתף תת- קרקעי לאחסון מזון. לשם הוא הכניס אותם. עם הזמן התווספו עוד כמה משפחות שיוזאס הציל, ביניהם ילד בן  10 .שמו היה יוסל'ה ,שאיבד את משפחתו וכל האנשים הבוגרים שהיו בבור דאגו לו מאד מבחינה פיזית ונפשית. זה היה המחבוא, שבו יוזאס דאג לכל מחסורם. הוא סיפק להם אוכל, תרופות ובגדים. פתח הכניסה למרתף היה מעץ, מכוסה בקש, ומבחוץ לא היה זכר למחבוא. למזלם הנאצים וכלביהם לא ביקרו באזור הבית והחצר של יוזאס. התנאים לא היו קלים ,גובה התקרה במרתף היה נמוך כך שהיה אפשר רק לשבת ולזחול. במקום זה הם שהו שנה שבסופה תמה המלחמה. הם הגיחו מן הבור וראו לראשונה את אור השמש ונשמו אוויר צח ונקי. אחרי יציאת הנאצים מליטא ומארצות אירופה הסובייטים ( הרוסים) התחילו לרדוף את הבורגנים ( העשירים), ומאחר שסבא וסבתא רבא היו עשירים לפני השואה התחילה מבחינתם ' הבריחה'.

הם עברו לפולנייה בטרמפים, ישנו בגנים ציבוריים, המשיכו לברוח והגיעו למינכן בגרמניה, חלשים וחולים. נקלטו בבית- חולים אמריקאי, "סנטוטיליום", שם שוקמו בריאותית פיזית ואחרי כמה חודשים סבתא אילנה נולדה. אחרי זמן מה השתכנו בעיר מינכן וסבא רבא עבד בעבודות מזדמנות. כך חיו עד שסבתא אילנה הייתה בת 4.

אז הוחלט לעלות לארץ ישראל כי  אחרי כול מה שסבא וסבתא רבא עברו הם לא רצו לשמוע על שום מקום אחר בעולם.

   התקומה מפי סבתא אילנה

השנה הייתה 1950 והמסע התחיל באנייה קטנה ורעועה בשם " קוממיות". שהייתה אניית מעפילים לפני קום המדינה. המסע ארך שבועיים בערך, כשבדרך עצרנו בנפולי, איטליה. במשך יום טיילנו בנפולי וחזרנו לאנייתנו הקטנטונת. לומר שזה היה מלון חמישה כוכבים? רחוק מזה. היה שם אולם שינה גדול, שהמיטות היו מסודרות בשורות של שלוש קומות. אני ישנתי עם אמי במיטה התחתונה ואבי ישן בשורה השנייה. מבחינת האוכל , גם זה לא היה גורמה, שלוש פעמים ביום קיבלנו נזיד אפונה עם שתי פרוסות לחם שחור ויבש.

כשהתקרבנו לחופי ישראל, התגלה נצנוצה של כיפת הזהב ב " גן הבהאים". כמובן שהורי הרגישו כאילו הם הגיעו לגן עדן. אחרי כל הסבל והאובדן שהם חוו, התחושה הייתה שסוף סוף הגיעו לנחלה ולשלווה.

רוב העולים התאכסנו במעברות ולמזלנו אנחנו התקבלנו אצל משפחתנו בשכונת "ביצרון" בת"א, שהייתה שכונת עולים. כאן התחילו בעצם החיים החדשים שלנו בישראל. בזמן שגרנו אצל המשפחה נבנתה דירתנו בשיכון החדש בשכונה שנבנה על ידי התושבים המקומיים. אחרי תקופה מסוימת אבי התחיל לעבוד כמחסנאי ב"מלבן" שהיה מקום לאספקת תרופות לאוכלוסייה. כעבור שנה עברנו לדירתנו החדשה בשיכון. התחילו לבוא עוד הרבה עולים מאירופה, בניהם הרבה מכרים וחברים של הוריי. התחלנו להרגיש כאילו אנו משפחה אחת גדולה. החיים היו טובים יחסית. להוריי זו הייתה תחושת חופש נשגבת, במיוחד בגלל שזו המדינה שלנו.

דרך ארוכה עברו הוריי מאז חייהם השבעים והנהנתנים בליטא שלפני מלחמת העולם השנייה, ומאז איבוד משפחתם ורכושם הרב בשואה הנוראית. הם הגיעו לישראל כמעט ללא כלום, אך זכו לאושר ושלווה בארץ. מאז רגלם לא דרכה באירופה!

לימים הוריי הביאו ארצה את יוזאס ובתו לוסי. הוא הוכר ע"י "יד ושם" כ"חסיד אומות עולם". כשחיכינו לו בשדה התעופה, הוריי הופתעו לפגוש את יוסל'ה ( הילד הקטן שפגשו בבור) מחכה לקבוצה של "חסידי אומות עולם" שהיו מלווים ע"י כומר. המפגש בין הוריי ליוסל'ה היה מאד מרגש במיוחד לשמוע שהוא בנה כאן ( בארץ ישראל) משפחה לתפארת. יוזאס שתל עץ בגן " יד ושם" והיה טקס ליד נר התמיד.

כאן הוריי היו בתחושה שהם סגרו מעגל.

משוב…

סבתא אילנה:

" אין ספק שפרויקט זה, מסתכם בשני היבטים חשובים מאד: העברת תמצית אינפורמציה לנכדתי לירון סלה, בעניין השואה והתקומה. נושא זה הועבר אליה, על קצה המזלג בגלל אילוצים. אך פתח לדעתי, איזה שהוא פתח בנושא חשוב מאד בהיסטוריה של העם היהודי, שמועבר לדור הצעיר. גם הניסיון לתת יותר המחשה בעזרת צילומים כלליים ואותנטיים מתקופת השואה וצילומים שלי מתקופת העלייה, חיזק את ההבנה של לירון בשני נושאים אילו.     ההיבט השני הוא: ההתקרבות שלי ושל לירון אחת לשנייה, מהבחינה האינטימית והעמוקה יותר. אני מברכת את הרעיון של הפרויקט שיוצר "קשר בן דורי" ומעמיק את הידע וההבנה של נכדינו בהיסטוריה של העם היהודי."

לירון סלה:

" בפרויקט הזה, למדתי את היסטוריית משפחתי. למרות שכבר שמעתי אותה כמה פעמים, התעניינתי בה ולמדתי יותר פרטים בנושא. הבנתי יותר את ילדותה של סבתי ואת חייהם של הוריה בשואה. נהייתי יותר מודעת לכך, שבזכותם יש לי כזאת משפחה, הורים ואחות. כאשר סבתי סיפרה לי את הסיפור, גם יותר הצלחתי להבין את התחושות, את הסבל ואת הלחצים שהיו חלק מחייהם באותם הימים. בתוכנית זה התחברתי יותר לסבתי והצלחתי לראות במו עיני את חייה כילדה. כבר במפגש הראשון סיפרתי לאמי כמה אני חושבת שהתחברנו ויום למחרת, בארוחת צהריים אצל סבא וסבתא שלי, אני וסבתי דיברנו על העבודה במסגרת התכנית ועל המפגש הראשון, על כמה התחברנו ועל הסיפור. לפעמים אפילו הוספתי לאמי עוד מידע שהיא בעצמה לא ידעה. תוכנית זו, באמת מעבירה קשר בן דורי, כשמו כן הוא".

 לסרטון של בי"ס יחדיו על הסיפורים