מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בעיר סיביו שברומניה, טרנסילבניה.

כשפרצה המלחמה הייתי בת שש. הגרמנים לא אפשרו לנו לצאת בשעות מסוימות מהבית, היה מסוכן להסתובב בחוץ, בתי ספר יהודיים נסגרו, כל הגברים נשלחו לעבודת כפייה, כולל אבא שלי, ולא היה מספיק אוכל.

בקיצור, החיים התחילו להיות מאוד קשים. אנחנו גרנו בקצה של העיר וכל שכנינו היו גרמנים.

היינו המשפחה היהודית היחידה שם. עם השכנים הגרמנים לא היו לנו בעיות מיוחדות. הם כל הזמן אמרו שבקרוב יבואו לקחת אותנו ובגלל זה הם לא צריכים לעשות לנו כלום.

הרעב היה קשה מאוד, היינו רבים על אוכל, אבל אימא שלי הייתה מצליחה להשיג קמח תירס ומכינה איתו תבשילים כדי שנהיה קצת יותר שבעים. בנוסף, הורי היו מצליחים לקנות את הירקות עם הפגמים שכבר אף אחד לא רצה ומזה היו מבשלים מרק ירקות גדול, שזה מה שהחזיק אותנו.

בגלל שהיה לנו קשה מאוד להשיג נעליים, הורי היו חותכים לי ולאחיי את הקצה של הנעליים וכך האצבעות יכלו לצאת ותמיד יכולנו לנעול אותן, גם אם הרגליים גדלו. אמנם התנאים היו קשים, אך פחות קשים ממה ששמענו שיש בערים אחרות: לא היה גטו ולא היינו צריכים ללבוש את הטלאי הצהוב.

בגלל שידעתי טוב גרמנית, אימא שלי הייתה מלבישה אותי כמו ילדה גרמניה והייתי יוצאת מהבית וקונה דברים נחוצים שיהודים לא יכלו לקנות ולהשיג במעט הכסף שהיה לנו.

אמי הייתה דואגת לנו מאוד, וכשחלינו היא הייתה מכינה לנו תרופות סבתא ממה שהיה לנו בבית וככה היינו ילדים בריאים.    

 

בשנת 1951 הגעתי לארץ עם אנייה בשם טרנסילבניה מרומניה לחיפה. כשהגענו אנשים זרקו עלינו תפוזים והייתה התרגשות גדולה, כי לא הכרנו את הפרי הזה לפני כן. העבירו אותנו ל-"שער עלייה", שזה מקום בעתלית שבו ריכזו את כל העולים החדשים שהגיעו.

חלקנו אוהל עם עוד משפחה. האוהל היה לא חזק במיוחד ובתקופת החורף כשהיה קר וגשום והיו רוחות האוהל לא פעם עף והתעוררנו רטובים תחת כיפת השמים. פעם ביום קיבלנו אוכל מבושל לכל המשפחה והיינו צריכים להתחלק כולנו (היינו משפחה לא קטנה-ארבע ילדות ושני הורים) ואת שאר הארוחות היינו צריכים לקנות ולהכין לבד. לא היו לנו בגדים חמים, כי לא יכולנו לקחת הרבה דברים בספינה ובחורף סבלנו מהקור.

לאחר כמה שבועות, הציעו לאבא שלי לעבור למעברה בראש פינה שזה מקום עם הרבה צריפי פח. בגלל שאבי לא הכיר את הארץ וסיפרו לו שהמעברה היא מקום טוב. אבא ישר חתם ולאחר כמה ימים הגיע אוטו מסע עם מיטות סוכנות (שאלו מיטות עשויות ברזל) ולקח אותנו למעברה בראש פינה.

 

הנסיעה לראש פינה ארכה קרוב לארבע שעות. התנאים במעברה היו קשים מאוד. הייתה כמות מועטת מאוד של אוכל ומים. היה קר מאוד בלילות ולכל אחד מאיתנו הייתה רק שמיכה דקה אחת. היה לנו קשה להשתלב, כי הגיעו אנשים מכל מיני ארצות (בעיקר ממרוקו) והתרבות שלהם ואיך שהם התנהגו, נראו לנו מוזר.

היה לנו גם קשה כי לא ידענו את השפה העברית (דיברנו בעיקר יידיש) והיה גם קשה להשיג עבודה באותו מקום ולהתפרנס.

הלכנו ללשכת עבודה ונתנו לנו לשתול עצים בקריית שמונה (אז חלסה). העבודה הייתה קשה ומפרכת והרווחנו בקושי בשביל אוכל. לא היה לנו בגדים מתאימים והיה מאוד קר.

לאחר כמה חודשים במעברה עברתי למחנה עולים בצפת ושם למדתי להיות מטפלת תינוקות ב"ויצו".

במחנה העולים בצפת התנאים היו הרבה יותר קשים מאשר במעברה ולאחר שנה אימא שלי החליטה להעביר אותי ואת אחותי למעברה אחרת בבת ים. בהתחלה הלכנו ללמוד את השפה העברית והאנגלית כדי שנוכל להסתדר ולהבין אנשים אחרים. כשגמרתי ללמוד עברית ואנגלית הלכתי ללמוד רפואה (בית ספר לאחיות) בבית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. למדתי שנתיים ועברתי לגור בבית חלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב.

 

 

תשע"ו, 2016