מאגר סיפורי מורשת

הנכדה דינה פינסון מתעדת את סיפור חייה של סבתא רבתא, סבתא שרה רבקה מנדלזון.

סבתא שרה רבקה נולדה בסטאנעויטץ שברומניה. בי"א שבט בשנת תרצ"ג. סבתא הייתה בת בכורה להוריה צבי וחנה לאה שכטר. אחריה נולדו עוד שלוש בנות: שתי אחיות ברומניה ואחת בארץ ישראל.

סבתא חוותה בצעירותה את מלחמת העולם השנייה. במהלך השואה האיומה התרחשו לה ולמשפחתה מספר ניסים ומאורעות.

נס הגיוס

כל הגברים בעיירה גויסו ונשלחו לחזית. בשבת בבוקר נקרא אביה, צבי, לבניין המועצה, שם פנה אליו האחראי ואמר לו: "יש אצלי כבר זמן רב מכתב הקורא לך להתגייס, אלא שבמקום שם משפחתך "שכטר" נרשם בטעות "שושטר", ומכיוון שאנו שכנים, הבנתי שהכוונה אלייך. ולכן תחתום עכשיו פה על אישור קבלתו". על המעטפה כבר היה כתוב "לא ידוע". אביה של סבתא פנה אל האחראי ואמר לו: "תראה שבת היום, אינני יכול לחתום, עשה זאת במקומי" האחראי הסביר לו שהוא אינו יכול לחתום, וביקש ממנו לחזור במוצאי שבת לחתום.

הוריה של סבתא

כשאביה חזר הביתה וסיפר זאת לאשתו חנה לאה, היא יעצה לו שלא ישוב לשם, אלא שייגש לשכן ויאמר לו "היות שיש לו חוב לעסק שלנו, אנו נמחק את החוב, והוא ישאיר את החותמת "לא ידוע" על המעטפה". אביה עשה כעצתה של אמה, והשכן הסכים. כך התפטר אביה של סבתא מהגיוס, וזאת בזכות שמירת השבת! כל הגברים שנשלחו באותה עת למלחמה לא שבו..

הנדודים בתקופת המלחמה

במהלך המלחמה, כשהגיע הצו לכל יהודי העיירה לעזוב את הבתים ולצעוד יחדיו, נטלו הוריה את שלושת בנותיהם, וחבילות בודדות של מזון ויצאו לדרך. הם הובלו ממקום למקום בשיירות עמוסות יהודים. כך הם נדדו למקומות שונים כגון סקאזעניץ, ז'וריץ, מוגילעב, עד שהגיעו לטיברעו שבאוקרינה. שם הם שהו מספר שנים עד לתום המלחמה. אחר כך הם עברו למוגילוב, וחיו במצב של תת-תנאים אנושיים, משפחות על משפחות, האוכל שהוגש שם היה שילוב של מים וקמח..

עלייתם לארץ

לאחר סיום המלחמה אישרו לנתיני חוץ לצאת מגבולות רוסיה, אך מכיוון שהוריה פחדו לחזור לסטאנעויטץ, הם יצאו בתעודות מזויפת מגבולות אוקראינה והגיעו לטעמשוואר. אחיו של סבא צבי הציע לו לעבור לאמריקה. אך הוא רצה לחיות בין יהודים ורצה לעלות לארץ ישראל.

הבריטים ששלטו אז בארץ לא אישרו את כניסתם של היהודים לארץ. רק מתי מעט קבלו אישורי עלייה א' (עלייה חוקית), אך סבא צבי בעקשנותו השיג אישורי עלייה ב' (עלייה לא חוקית) לספינת המעפילים "כנסת ישראל". הנסיעה הייתה בתנאים תת – אנושיים. אך הרצון העז גבר על כל הקשיים והמכשולים. וכשסוף סוף הם זכו לראות מרחוק את חופיה של ארץ ישראל, נתגלתה הספינה על ידי הבריטים, שהעבירו את הנוסעים לספינותיהם. לאחר שלושה ימי המתנה בה ראו את הארץ מרחוק הוגלו לקפריסין.

כל חודש נערכה הגרלה ובה זכו 750 נפשות לעלות לארץ. לאחר כמה חודשי המתנה גם הם זכו לעלות. בתחילה המשפחה הגיעו למחנה המעצר בעתלית, שם נולדה להם הבת הרביעית ברוריה. לאחר שהות קצרה הם הועברו למחנה העולים בקריית שמואל, משם עברו לחדרה ומחדרה הגיעו לפתח תקווה.

לאחר כמה שנים עברו הם למושב חמד בתנאים נוחים ומרווחים יותר. את משפחת שכטר הכירו כולם שחולבים בשבת על הארץ. כדי, שלא ליהנות מחלב שחלבו בשבת. אומנם, חלבו בשבת כדי למנוע צער בעלי חיים, אך לא נהנו מחלב זה.

סבתא התחתנה בגיל 20 בשנת תשי"ג עם בעלה יצחק יונה מנדלזון שיחי', ועברה לגור בלוד שם נולדו להם תשעת ילדיהם. בנה הבכור הוא סבא שלי, אבא של אמי. סבתא שרה רבקה עבדה כאם בית בישיבת "תומכי תמימים"  בלוד במשך יותר מ-60 שנה. נפטרה בד' תשרי תשע"ד.

הקשר שלה עם הרבי

לסבתא שרה רבקה יש בת שליחה באמריקה. באחד השנים היא נסעה אליה לביקור. בדרך הם נכנסו לרבי. היא עמדה ליד הילדים כשהרבי חילק להם מטבעות. הרבי נתן גם לה מטבע. וזה היה דבר מיוחד כי רק ילדים קיבלו מהרבי מטבעות ולא מבוגרים.

הזוית האישית

שמחתי להכיר את תולדות משפחתי דרך הסיפור המופלא על סבתי היקרה.