מאגר סיפורי מורשת

אני מבקשת להציג בפניכם פרופיל משפחתי, מלא אהבה זוגית, הערכה הדדית וחינוך לנתינה ולעזרה הדדית.

קוראים לי פנינה ואני בתם הבכורה של שרה (לבית קורן) ואליעזר (לזר) וסרלאוף. שמי ניתן לי על שם סבתי מצד אמי.

הורי- שרה וסרלאוף ואבי אליעזר וסרלאוף

אמי, שרה וסרלאוף, נולדה בטרנוב פולין בשנת 1923 להוריה פנינה ויחזקאל קורן. (נפטרה בקריית מוצקין בשנת 2001) היא הייתה הצעירה מבין 9 ילדים. לאביה הייתה מעדניה במרכז העיר טרנוב. אמה נפטרה בהיותה ילדה קטנה. במהלך מלחמת העולם השנייה היא הייתה בגטו טרנוב ולאחר מכן במחנה ההשמדה ברגן בלזן. רוב משפחתה נספתה בשואה.

אבי, אליעזר וסרלאוף נולד בשנת 1923 בטרנוב והתגורר בקטוביץ פולין להוריו אידה ושמואל וסראלוף. (נפטר בקריית מוצקין בשנת 2003) המשפחה הייתה מאוד מבוססת מבחינה כלכלית מה שלא מנע מהוריו לעזוב הכול מאחוריהם ולעלות לארץ ישראל בשנת 1921. אידה ושמואל – הוריו של אבי – עלו לארץ ישראל בשנת 1921. כאן נולדה בתם-אחותו של אבי.

תנאי החיים היו מאוד קשים עבודה קשה של סלילת כבישים, ייבוש ביצות ומחלות לרוב. המשפחה בפולין שמעה על הקשיים ולחצה עליהם לשוב וכך קרה שבשנת 1923 חזרה המשפחה ועברה להתגורר בגדסק. אבא נולד מספר חודשים לאחר חזרתם.

בשנת 1939 עם עליית הנאצים חזרה המשפחה להתגורר בטרנוב ועסקה במסחר. אט אט החלו להגיע צווי גירוש מהגטו, היהודים נצטוו להגיע למקום ריכוז, בדרך כלל בקרבת תחנת הרכבת, נושאים עמם רק מעט מיטלטלים. כל מי שלא צייתו לפקודה להתייצב או לא עמדו בקצב ההליכה, נורו בזמן האקציה.

בתחנת הרכבת נדחסו המגורשים בהמוניהם אל קרונות משא אטומים, ללא פתחי אוורור והנסיעה נמשכה לעִתים ימים ארוכים ללא מים ומזון, וגבתה קרבנות רבים.

אמו של אבי ואחותו נשלחו את תאי הגזים ושם מצאו את מותן.

אבי ואביו הועלו על רכבת למחנה ההשמדה. הרכבת חלפה באזור כפרי שהיה מוכר להם. תוך כדי נסיעה הם פרקו חלק מקרון הרכבת וסיכמו כי בעיקול הדרך הקרוב יקפצו מהרכבת וייפגשו בבית אחת המשפחות הכפריות אותן הכירו. אבא קפץ מהרכבת בדרכם מהגטו למחנה ההשמדה, הוא נפגע בראשו אך ניצל וזו הייתה הפעם האחרונה בו ראה את אביו. המשפחה הכפרית אליה הגיע סייעה לו, הם חבשו את פצעיו ולאחר שהתאושש מעט החזירו אותו לגטו טרנוב. בתוך כול הרוע היו גם אנשים טובים אשר מצאו דרך לסייע ולעזור.

משפחתה של אמי הושמדה כמעט כולה פרט לאח אחד אשר ברח לספרד ואח נוסף אשר התגייס לצבא הרוסי.

במאי 1943 מעט לפני חיסול גטו טרנוב נקראו כול בעלי הדרכונים הזרים להתייצב לפני הגרמנים ההסבר היה שהם עומדים להישלח חזרה לארצות מוצאם. הפחד היה גדול מאוד מאחר והיו כבר שתי אקציות של שליחת יהודים למחנות ההשמדה וכולם הבינו כי הסוף קרב. בעלי הנתינות הזרה הועלו לרכבת ונפרדו משאר יושבי הגטו אותם לא ראו יותר לעולם. הפעם היה היעד מחנה הריכוז ברגן בלזן .

במחנה ברגן בלזן היו 2 אזורים אחד כללי ואחר לבעלי דרכונים זרים אשר היו אמורים לזכות ביחס "מועדף" (הזכות של אבא להשתייך לקבוצה זו נבעה משהותם של הוריו בישראל בשנים 1921 – 1923). אמא ואבא היו כבר חברים אך לאמא לא היו ניירות זרים וכך קרה וב-13 בחודש מאי 1943, שני צעירים בני 20 מתחתנים כדי לא להיפרד ומגיעים יחד אל מחנה ברגן בלזן. עם נישואיה אמא למעשה ניצלה ממות בטוח.

דליה, רחל ולאה

בקרון הרכבת אשר הוביל אותם מהגטו אל מחנה השמדה ישבו הורי, זוג צעיר ויפה אשר זה עתה נישא ויחד אתם בקרון היו שתי בנות בגילאי 5 ו-8 (דליה ולאה) ואמא של דליה, רחל. דליה ורחל נסעו לפולין לצורך טיפול רפואי של רחל – טיפול אותו לא ניתן היה באותם ימים לבצע בארץ ישראל. כוונת המשפחה הייתה שהם יטפלו בילדה הקטנה בזמן החלמתה של האם. אביה של דליה נשאר בחיפה ולא ידע כמעט דבר על מה שעובר עליהן בפולין. הילדה השנייה בקרון הייתה לאה אשר נשלחה לפולין לבלות חופשה עם הסבתא והסבא שחיו בטרנוב. את כולם תפסה המלחמה ללא יכולת לשוב הביתה והקשר שלהם עם הורי היה מידי וחזק. מאז המשפחה שלנו כללה תמיד גם את דליה רחל ולאה שהיו עם הורי במחנה ברגן בלזן שהן כמו אחיות לי עד היום ובנוסף חברים של הורי מאותה תקופה איומה. כולם היו בודדים בעולם והקשר ביניהם נתן תחושה של המשפחה שלא הייתה להם.

כולם היו אז בודדים בעולם וחפשו תמיכה עידוד ועזרה כי החיים היו מאוד קשים, בלי פרטיות מינימאלית. הם גרו בצריפים ארוכים ודולפים, ישנו על דרגשים שתי קומות, קור אימים. אבי עבד בקנטינה ומידי פעם הצליח להביא לילדות הקטנות גיגית עם קצת מים חמים לרחצה. כולם היו רוב הזמן רעבים, חלשים, חולים, מושפלים ומצבם הכללי היה רע מאוד.

בשנת 1945 הורשו בעלי הדרכון הבריטי לצאת מברגן בלזן. כולם סבלו ממחלות והיו בתת משקל הם הועברו למרסיי שבצרפת שם רוכזו הנתינים הבריטים.

הורי היו אחראים על כ-300 ילדים אשר עימם עלו ארצה. הם הגיעו באנייה "מתרואה" האנייה הראשונה אשר הגיעה ארצה עם סיום המלחמה. בחודש יולי 1945. היו אלה ילדים בודדים בעולם אשר כול בני משפחתם נספו בשואה, הם קובצו ממספר מחנות השמדה ומקומות מסתור במנזרים וביערות והגיעו להתחיל חיים חדשים בישראל כאשר כל אחד מהם נושא עמו תיק אישי קטן שהיה כול עולמו, הם לא כסף ולא רכוש.

אבא הצליח לשמור לאורך כול השנים בגטו ובמחנה מספר מצומצם של תמונות מזכרת מחייה של משפחה שלמה שלא הייתה עוד. עם בואם ארצה הורי התגוררו במחנה המעפילים בעתלית. הם נוכחו לדעת -באמצעות הסוכנות היהודית –  כי שני אחיה של אמי נמצאים בישראל. האחד שמואל בקיבוץ כפר בלום והשני מרדכי בקרית אתא. מאחר ולא היו להם כל אמצעי קיום (הם הגיעו ארצה עם תרמיל גב קטן), המעבר לקיבוץ היה נראה נוח ומתאים. הורי התגוררו בקיבוץ כפר בלום, מקום בו נולדתי, ביוני 1946.

בפועל, הורי לא כל כך מצאו את מקומם בקיבוץ ועברו לאחר כשנה וחצי להתגורר בשכונת הצריפים בקרית מוצקין. אבא התגייס לצבא, השתתף במלחמת השחרור ולחם בקרבות בגליל ובמערכה לכיבוש עכו. בתום המלחמה, קבלנו דירה מהרכוש הנטוש בעכו, מקום בו התגוררנו עד שנת 1957, לאחר מכן עברנו לגור בקרית מוצקין.

בשנת 1950 נולד אחי הצעיר שמואל, הקרוי על שם סבי מצד אבי.

אבי כנער היה תלמיד מחונן ומצטיין אשר חלם ללמוד רפואה ולעזור לבני אדם. למרות שקשה היה מאוד ליהודים להשתלב בבתי ספר ולהצליח הוא עשה חייל בלימודיו. אולם המציאות הייתה שונה, עליית הנאצים גדעה את חלומו. בעת שהותו בגטו למד נגרות ועסק בבניית חביות יין וזה מה שקבע את משלח ידו בעתיד. אבי היה נגר ובמשך שנים רבות הייתה לו נגריה משלו. בנוסף, ניהל לאורך השנים חנויות רהיטים. עד היום עוד פוגשים אותי אנשים ומספרים, כי נמצאים בביתם רהיטים אותם רכשו אצל אבי.

אמי הייתה עקרת בית, אשר גידלה אותי ואת אחי שמואל. הורי היו עבורי תמיד סמל לזוג מיוחד: מבין, אוהב ותומך. הם למדו עברית על בוריה. קראו וכתבו בעברית בלבד, בניגוד להרבה יוצאי פולין.

זיכרונות הילדות שלי מעכו הם של חיים בחיק הטבע והשדות אשר הקיפו את הבית. רוב המשפחות היהודיות שהגיעו לעכו אחרי מלחמת השחרור היו משפחות של ניצולי שואה ועולים חדשים, אשר חיו בהרמוניה רבה. בנו חיי חברה פעילים ועזרה הדדית לכל נצרך. כאשר התבססה המשפחה מעט מבחינה כלכלית, חזרנו בשנת 1957 לקריית מוצקין. קריית מוצקין הייתה אז יישוב קטן, אשר הסתיים במגדל המים וכולם הכירו את כולם.

לגדול בבית כדור שני לניצולי שואה זו משימה לא קלה. מצד אחד קיימים צרכים מיוחדים של ההורים, אשר איבדו את כל משפחתם וסבלו מתחלואים רבים בעקבות חייהם הקשים במחנות. מצד שני, אנחנו משפחה מדור חדש, אשר חי במדינה עצמאית וחדשה, המבקש לגדל ילדים ולהעניק להם הרבה מעבר למה שהורינו היו יכולים להעניק לנו.

עם עלייתם ארצה היה על הורי להתחיל בחיים חדשים בישראל תחת השלטון הבריטי בלי ידיעת השפה ובלי אמצעים בכלל. לא הייתה להם משפחה כדי שתעזור והיה עליהם להתחיל הכול מחדש. לתוך המציאות הזאת אני נולדתי בשנת 1946 ואחי בשנת 1950.

אנחנו דור הילדים לא ידענו מה זה סבא וסבתא ידענו שיש חברים של ההורים שהם כמו משפחה. הזיכרון של שנים בהן היו הורי רעבים כול הזמן גורם לכך שאסור לנו הילדים לזרוק אוכל "תגידו תודה על כך שיש אוכל מספיק לכולם", לזרוק אסור. כול סרט או ספר או תכנית ברדיו אשר עסקו בנושא העלה אצלם זיכרונות קשים ומחשבות על יקיריהם שנספו ולא זכו להקים בית. כול אחד מניצולי השואה התמודד אחרת עם הצלקות הקשות.

אמא הייתה יותר מכונסת בתוך עצמה ומעטה לספר ואבא ראה חובה ממדרגה ראשונה לספר כדי שלא ישכחו בעולם את התופת שהם עברו מידי בני אדם. למרות הקשיים הורי היו אנשים אופטימיים ומלאי גאווה על כך שזכו לראות בהקמת מדינת ישראל – הבית הלאומי של היהודים מאז ומעולם. ובעיקר על שזכו להקים משפחה אמנם להורי נולדו רק שני ילדים אחי שמואל הקרוי על שם אביו של אבי ואנוכי פנינה הקרויה על שם אמה של אמי.

אנחנו רק שני ילדים, אך לאחי ולי לכול אחד מאתנו 3 ילדים. אחי סבא ל 6 נכדים ואני סבתא ל 10 נכדים.

אנחנו דוגמא והוכחה כי הצורר הנאצי אמנם השמיד חלק גדול מאוד מהעם היהודי אך גדל כאן דור המשך לתפארת.

לימודים וקריירה

אני סיימתי את בית הספר העממי "אחדות" בקריית מוצקין ובית ספר התיכון במוצקין ע"ש לוינהרץ. הייתי פעילה בתנועת הנוער של הנוער העובד, במועצת התלמידים בבית הספר ואף עמדתי בראש מועצת התלמידים כאשר הייתי תלמידת כיתה י"ב. סיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, השלוחה של אוניברסיטת חיפה, במגמות סוציולוגיה ומדע המדינה, (עוד בטרם הוקמה האוניברסיטה אותה אנו רואים היום על רכס הכרמל). לאחר לימודיי כשנתיים עבדתי כעובדת רווחה במחלקת הרווחה בעיריית קריית מוצקין. לאחר מכן עבדתי ביחידה ללימודי חוץ של הטכניון, עסקתי בהפקת כנסים בינלאומיים, סדנאות, קורסים והשתלמויות בעיקר למהנדסים אך גם לציבור הרחב, עסקתי בזה כמעט 30 שנה.

החל משנת 1996, במשך 16 שנה, הייתי הבעלים של חברת "קדם" אשר עסקה בהפקת מערכי הדרכה למהנדסים, כנסים והפקות אירועים. ובנוסף החל מאותה השנה אני מתנדבת פעילה באיל"ן (ארגון ישראלי לילדים נפגעים) ומרכזת את מערך ההתרמה הבית ספרי בקריית מוצקין. אני גאה לציין, כי קריית מוצקין היא המצטיינת בהתרמות הילדים מבין כל הקריות ומהווה דוגמה לערים נוספות.

ארגון איל"ן מוגדר כארגון המבוסס על פעילות של מתנדבים, אשר משולבים בכל תחומי העשייה בארגון. נתבקשתי על ידי הנהלת איל"ן לסייע בארגון הרחבת מערך המתנדבים והדרכת ראשי הסניפים, בגיוס והפעלת מתנדבים במערך הארצי. במסגרת זו עברתי בסניפים רבים של איל"ן בכל רחבי הארץ, נפגשתי עם המנהלים והצוותים העובדים עמם, כדי לעודד ולהרחיב את שילוב המתנדבים בארגון.

בתאריך 03.01.1967 נישאתי לבעלי יצחק (איציק) ששון וקבענו את מגורינו בקריית מוצקין.

יצחק (איציק) בעלי

איציק סיים את לימודיו האקדמיים מעט לפניי. עבד בחברת החשמל כ-45 שנה וביצע תפקידים מיוחדים ומגוונים כעובד בחיר במערך משאבי האנוש של החברה. איציק היה פעיל מאוד בחיים הפוליטיים המקומיים בקריית מוצקין, זה התחיל בפעילות במסגרת וועד הורים בית ספרי, מוסדי וכו'. היה חשוב לו להיות מעורב בנעשה בגנים ובבתי הספר, על מנת לתת לילדים את הטוב ביותר האפשרי. הפעילות הנרחבת הביאה בהמשך את התגייסותו של איציק לפוליטיקה המקומית, הקמתה של סיעת תל"ם (תושבים למען מוצקין), סיעה אותה הריץ ועמד בראשה. זו הייתה סיעה עצמאית, ששמה לעצמה מטרה לשפר את איכות החיים של התושבים. סיעה שזכתה באהדה רבה בקרב הציבור וגם במועצת העיר.

איציק שימש בתפקיד סגן ראש העיר במוצקין וחבר בוועדות השונות המרכיבות את עבודת העיריה. הילדים היו שותפים מלאים לכול הפעילות הענפה שהתנהלה בבית, חילקו פליירים, השתתפו בצעדות ובאירועים וספגו כבר מגיל צעיר את נושא המעורבות החברתית והעזרה לחלש והנזקק.

גם עם יציאתו לגמלאות ממשיך איציק להיות עסוק ופעיל. בצע פרויקט משותף עם קבלן להקמת בית דיור מוגן אותו ליווה עד הקמתו, שיווק את כל הדירות לציבור וגם ניהל את הבית במשך שנה. לאחר מכן התמנה למנכ"ל רשת המתנ"סים של קריית מוצקין. כיום משמש כיו"ר עמותת הספורט בעיר וחבר הנהלה בעמותת "ילדותי השנייה" עמותה ששמה לעצמה מטרה לעזור לנשים מוכות ולילדים ברמת סיכון גבוהה.

 משפחה – דור ההמשך

לאיציק ולי 3 בנים ו10 נכדים.

תומר יליד 1990 בוגר הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון, נשוי לגלית עובד באינטל אב לנועם, ניצן, נוגה ונווה ומתגורר בקרית אתא. תומר היה נשיא שולחן עגול 3 ופעיל חברתי מרכזי בעמותה, כאשר אשתו גלית וכל המשפחה מגויסת עמו למשימות.

אמיר, יליד 1922, למד משפטים בליברפול נשוי לקתרין הוא פרופסור לאסטרטגיה כלכלית וסגן נשיא אוניברסיטת bi באוסלו נורבגיה אב לשון, שרה ומיה.

אורן, יליד 1997, בוגר הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון, נשוי ליעל, עובד באינטל אב לעידו, ארבל ויערה. אורן מתנדב בבית הספר התיכון בכיתה י"א, מלמד מתמטיקה ויחד עם יעל רעייתו הם פעילים בוועדי ההורים המקומיים, בסניף ה"צופים" ובטיפוח נערות אתיופיות.

בהיותנו משפחה קטנה, איציק בן יחיד ולי אח אחד, הבית היה מאוד מלוכד ומאוחד. כל החגים וימי ההולדת נחוגו יחד. ביתנו הינו בית של ערכים ומסורת, התכנסויות משפחתיות של ערבי שבת, קידוש משותף והארוחה ביחד של הגדולים והקטנים כאחד. הבנים, הכלות והנכדים נהנים ממיטב המטעמים, אותם אני משתדלת להכין להם, כאשר מצד אחד קיימים מאכלים מסורתיים בחגים הן של העדה הפולנית והן של העדה הסלוניקאית ומצד שני אני משתלת להכין לנכדים את המאכלים אותם הם אוהבים.

פעילות רבה מתרחשת בקיץ בביתנו, כאשר אמיר המתגורר בנורבגיה מגיע עם משפחתו לחופשת הקיץ. אז מתקבצים כל הנכדים ביחד לחגיגה אמיתית, אליה מתלווה בדרך כלל גם חופשה משפחתית מאורגנת וכיפית. חופשות כאלה אנו עורכים גם בנורבגיה הרחוקה כאשר אנו טסים כולנו מישראל לחגוג אירועים שם.

מחמם את הלב וממלא אותנו גאווה לראות את בנינו ונכדינו גדלים, מתפתחים ומצליחים והיד עוד נטויה. אני רואה בכך הגשמת חלומם וחזונם של הוריי ולא פעם חושבת כמה היו מאושרים אילו היו עמנו היום.

ולנו, אין אלא להמשיך בדרך, ומלבד הנחת מהמשפחה ליהנות מהצגה טובה, מועדון זמר, הרצאה מעניינת, מפגש חברתי נעים וטיולים בחו"ל.

מצגת התמונות שלנו

הזוית האישית

פנינה: אנחנו, דור הילדים להורים ניצולי שואה לא ידענו מה זה סבא וסבתא. ברגע ששמעתי על התכנית הקשר הרב דורי לא היה לי ספק שאני צריכה להשתתף בה. השתתפותי בתכנית מהווה לי סגירת מעין סגירת מעגל. סבתא חורגת לשתי בנות מקסימום. הייתה לי חוויה מרגשת ומיוחדת, הבנות היו לי מאוד נעימות, חביבות ומקסימום ואכפתיות. נהניתי מאוד איתן ואני מאחלת להן המשך חוויות והנאות.

דור וירין: היה לנו מאוד כיף ואפילו מרתק לשמוע את סיפורה של פנינה. אהבנו מאוד לעבוד ולשמוע על הסיפור ולבלות זמן איכות ביחד, הכרנו אישה מדהימה ונשמח מאוד לשמור אתה על קשר, זכינו בסבתא בהפתעה.