מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 תש"ז, באוסטריה במחנה עקורים אחרי מלחמת העולם השנייה.

שמי שושנה אלברט מאז נישואי. כשנולדתי קראו לי רייזל, רק בארץ בהמלצת הגננת שינו את שמי לשושנה.  שם משפחתי היה מורוזובסקי.

הורי היו ילידי פולין. אבי מכפר באזור וורשא בשם פלניץ ואמי מהעיר לודז'. לאבי היו עוד שבעה אחים ואחיות. הוא היה נשוי עם ארבעה ילדים בזמן שהגרמנים הגיעו לאזור שבו גרו. כל היהודים ברחו מהגרמנים, רובם לגבול רוסיה. שם לא חיכה להם אף אחד. כל אחד לנפשו ניסה לשרוד. הם היו באיזשהו כפר. מה שהצלחתי להבין זה שאבי גוייס בכפיה לצבא הרוסי וברח משם כדי להיות עם משפחתו, אך עד שהגיע אליהם הם לא היו בחיים. הוא חזר לפולין לבדו.

אמי חיה בעיר לודז' במשפחה ענפה: הורים, אחים נשואים עם ילדים ואחות נשואה עם תינוקת בת שנתיים, סבים וסבתות ודודים. כשהגרמנים הגיעו לשם הם הקימו גטו, שם צופפו את יהודי העיר.

לא ידוע לי כמה זמן הייתה שם אמי. משם הועברה למחנה טרזינשטט מחנה עבודה. לא ידוע לי כמה זמן הייתה אמי בטרזינשטט, משם הועברה לאושוויץ. פרטים רבים לא ידועים לי, רק שמעתי מאבי שאמי הייתה באושוויץ עד סוף המלחמה.

אחרי השחרור מאושוויץ אמי איבדה כל רצון לחיות ובאיזשהו שלב נמצאה שוכבת בשלג, על ידי משפחה פולנית מהאזור. המשפחה טיפלה בה יפה אבל אמי לא שיתפה פעולה ורק שכבה במיטה כל היום. כך עברו מספר חודשים וכשהם ראו שזה המצב, הם חיפשו יהודים ואמרו להם שיש אצלם בחורה יהודייה.  גם היהודים לא ידעו מה לעשות איתה והפתרון היה לחתן אותה. אמי סירבה לכך. היה מישהו שהציע לה את אבי, שהיה אלמן ומבוגר ממנה בשלוש עשרה שנים. כדי שאמי תסכים לראותו, אמרו לה שאחיה הגיע וכך רצה נרגשת כדי לראות אדם שלא פגשה מעולם. זה היה מאוד קשה לאימי והיא סיפרה זאת מספר פעמים. בסופו של דבר הם התחתנו וגרו תקופה מסוימת בלודז'. רק כשלא מצאו אף אחד ממשפחתה ולא שום מכר, הם הצטרפו ליהודים שעברו בדרך לא דרך לאוסטריה.

הורי שהו בלאגר (מחנה עקורים) בערך שלוש שנים. שם נולדתי וגם אחי נולד שם. משם עברו לאיטליה ובאוניה הגיעו לארץ.

הגענו לארץ בשנת 1949 כשאני הייתי בת שנתיים. בתחילה היינו במעברה ליד רעננה. שם הצליחה אחות של אבי (דודתי) למצוא אותנו והציעה להורי להגיע ליפו, שם היא גרה עם משפחתה. הם גרו בבית  ערבי  שערבים השאירו כשברחו במלחמת השחרור. הורי חיו שם ביפו, אבל אבי לא מצא עבודה וכך קרה ששמע על אפשרות ללכת לגור במושב ולהיות חקלאי, למרות שלא היה לו כל רקע בחקלאות בלית ברירה הסכים לכך.

וכך הגענו למושב מרחביה בעמק יזרעאל. שם חיכתה לנו (ולעוד משפחות ניצולי שואה) שורת פחונים עם שירותים ומקלחות משותפים. ההצעה שהוצעה להם הייתה שבשלב ראשון הם יהיו הפועלים שיבנו את הבתים שבהם יגורו. וכך היה.

אנחנו שמונה אחים ואחיות. אני הבכורה. אחת מאחיותי נפטרה מסרטן.

במושב כבר הייתי בגיל גן ונכנסתי לגן במושב. לא ידעתי מילה בעברית, כי בבית דיברנו רק אידיש. לא היה פשוט, אך אין לי זיכרונות מיוחדים משלב זה בחיי.

בית הספר היסודי שבו למדתי היה בית ספר אזורי בעפולה. במושב מרחביה היינו חמש בנות ושלושה בנים. חמש הבנות היו ממשפחות ניצולי השואה, ואילו שלושת הבנים היו בני מושב, ותיקים.

כאשר סיימתי את כיתה א', אבי שמע שיש בית ספר דתי בעפולה ורצה להעביר אותי לשם וגם את אחי שהיה אמור להתחיל כיתה א'. בכינו מאוד ולא רצינו את זה. רצינו להישאר עם חברינו.

התקשיתי בלימודים והשנים בבית הספר לא זכורות לי כתקופה נעימה.  אבל כיום אחרי ניסיון חיים אני מבינה שזכיתי  ללמוד במערכת החינוך של מדינת ישראל הצעירה וסך הכל קיבלתי כלים לחיים.

בית ספר התיכון שבו למדתי היה נקרא אז "חוות הלימוד עפולה". זה היה בית ספר חקלאי. הגעתי עם פיגור בחומר הנלמד ושמו אותי בכיתת מכינה, שם הרגשתי לראשונה בחיי שאני מסוגלת להשתלב בכיתה. אך השנה הסתיימה והתחלנו חומר של בית ספר תיכון והמעבר היה חד מידי עבורי. עברתי משבר ועזבתי את הלימודים.

הגעתי הביתה ונשארתי עם הורי עד הגיוס לצבא. הורי חששו שלא אסתדר בצבא, אך ברוך השם דווקא שם התחלתי תהליך של בניה אישית.

הצטרפתי לגרעין נחל דתי שהיה מיועד להקים את קיבוץ עלומים בדרום. זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי.

קיבוץ עלומים עלה לקרקע באדמות נחביר כ-8 חודשים לפני מלחמת ששת הימים. כחיילים משוחררים, חיילי נח"ל, כשהתחילה המתיחות שלפני המלחמה, גוייסו הבנים בעלי הכושר הקרבי, ונשארנו בישוב מספר בנים שלא היו בעלי כושר קרבי, הבנות ושני זוגות נשואים שלכל אחד מהם היה תינוק.

הגיעו אלינו חיילי מילואים חק"שים (חיל קשישים) מבוגרים שכבר לא מגוייסים, והם שמרו על הישוב.

מעלומים, ראינו במו עינינו, את חיל האוויר מפציץ בעזה, ובעיקר בגבעת עלי מונטר. אחר כך ראינו אוטובוסים שהביאו חיילים למקום. חווינו מאד חזק את המלחמה.

ברוך ה' כולם חזרו בשלום  וזכיתי להתחתן עם חיים אלברט ולהקים משפחה בקיבוץ. חיינו בעלומים 15 שנים.

משיקולים של אידיאולוגיה עזבנו את הקיבוץ ועברנו ל'עצמונה' בסיני. זה היה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. התנגדנו להסכם ובעיקר לעזיבת הישובים היהודיים.

נשארנו שם עד הפינוי. משם הגענו לגוש קטיף ל'מורג, באופן זמני. והוחלט שנעבור להיאחזות 'בדולח' בה הוקם מחנה זמני עבורנו. בישוב הזמני היינו ארבע שנים עד שהוקם ישוב הקבע "בני עצמון". שם היינו עד החלטת הממשלה על פינוי גוש קטיף. מגוש קטיף פונינו וחלק מהאנשים הלכו והקימו מחנה אוהלים באיזור נתיבות כמחאה.

לבסוף הוחלט שנקבל את הישוב שומריה וכאן אנו מקוים להישאר בעזרת השם.

כשהיינו עדיין בקיבוץ עלומים עברתי תהליך של חזרה בתשובה ששינה את חיי ואני מלאת הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא שזיכני בכך.

לחיים ולי יש ששה בנים שיהיו בריאים. כולם נשואים ולכולם יש ילדים ברוך ה' ויש לנו גם שלשה נינים כן ירבו.

הזוית האישית

שושנה אלברט – למעשה כל השנים לא יצא לי לדבר על הרקע המשפחתי שלי, המפגש והשאלות שנשאלתי פתחו לי פתח שאני יודעת שעשה לי מאוד טוב וזה היה לי חשוב מאוד. תודה רבה על הזכות להעביר את זה לדור הצעיר. אמונה סוחובולסקי – הכתיבה נתנה לי ידע על השואה ועל האנשים הגיבורים שהשתקמו אחרי, ובזכותם יש לנו מדינה חזקה וטובה. וגם יותר הערכה לאנשים שהקימו יישובים גדולים ופורחים למרות כל הקשיים.