מאגר סיפורי מורשת

משואה לתקומה 1939-2014

סבתא שרה נולדה בוורשה, בירת פולין, בזמן מלחמת העולם השנייה שהתה בגטו וורשה. הודות לאומץ ליבה, והחזות הפולנית שלה, היא הצליחה לעבור בחשאי דרך פרצות גדר הגטו היהודי לצד הפולני של הגטו שם התגוררה בביתה של פולניה שבהמשך הצילה אותה מידי הנאצים הגרמנים, ומשם לסייע ליהודים שנשארו בגטו על ידי הבאת אוכל, בגדים ומסמכים. סבתא גם יצרה קשר עם תנועות מחתרת, כמו כן היא חברה לחבורת "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים".

כשהסתיימה המלחמה, חזרה סבתא לוורשה השרופה וההרוסה, שם פגשה את אחותה פנינה ממנה נפרדה במהלך המלחמה.

סבא יצחק נולד בעיר דובנא. עם פרוץ המלחמה ברח לברית המועצות שם התנדב לצבא הרוסי – הצבא האדום ובהמשך עבר לצבא הפולני ואיתו התקדם עד סוף המלחמה.

מיד עם תום המלחמה חבר משותף של סבתא וסבא הכיר ביניהם, נוצר ביניהם קשר טוב, יש אומרים שהייתה זו אהבה ממבט ראשון. בתקופה הראשונה היתה ביניהם חליפת מכתבים ולאחר שלושה חודשים הם החליטו להתחתן.

מספר חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1945, החברים ערכו להם מסיבת נישואין. המסיבה התקיימה בבית פולני גדול ונטוש בעיר לודג', ב- 16.12.45.

זאת היתה מסיבה מאד שמחה, גם אחותה של סבתא שרה, דודה פנינה, התחתנה באותו מעמד. בסופה, המשתתפים ניתצו את הכלים והרהיטים כנקמה בפולנים.

מפולין לגרמניה

למחרת החתונה המשיכו סבתא וסבא, יחד עם חברים נוספים, לברלין, בירת גרמניה הנאצית ( מרחק של כ- 200 ק"מ ). סבא היה נחוש לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. בברלין התחילו ההתארגנויות לעליה לארץ. סבא סיפר: "בברלין, מספר חברים ניצולי שואה, ייסדנו יחד "קיבוץ" והענקנו  לו את השם "ט.ל.ב.א" כלומר: טוב לחיות בעד ארצנו, עזר לנו בהתארגנות שליח מארץ ישראל בשם זאב גלר  (ראש עיריית כפר סבא לשעבר). עם הקבוצה נסענו לתוך גרמניה, הגענו לכפר גרמני, בשם ששליץ, שם הקמנו חווה חקלאית והצלחנו לדאוג לכל הצרכים שלנו.

ההתארגנות לעלייה לארץ

"….עד קיץ 1947 שהיינו בכפר (מחנה עקורים) בגרמניה ובאישון לילה העבירו אותנו נהגים צרפתים במכוניות משא שנסעו בשיירה ארוכה בשקט מוחלט ללא רעש, ללא בכי של ילד לנמל יציאה קטן בדרום צרפת ליד העיר מרסיי."

היה חשש גדול שהספינה לא תפליג כי שלטונות צרפת אסרו עליה את היציאה מהנמל אך מפקד "יציאת אירופה" קיבל הוראה ברורה להפליג מבלי לחכות לאישור. כך יצאה הספינה לדרכה בחשאי תחת שמה האמריקאי (זאת הייתה ספינה אמריקאית ששירתה בצי האמריקאי ונרכשה על ידי ארגון העפלה, היא עברה שינוים ושיפוצים על מנת שתוכל לקלוט את פליטי השואה ולהעלותם לארץ). רק בלב ים ניתן לה שמה העברי "יציאת אירופה תש"ז" בצירוף תרגום לאנגלית- "אקסודוס 1947".

ההפלגה לארץ ישראל- המאבק והגירוש

בקיץ 1947 בתאריך, 11/7 הפליגו סבא וסבתא לכיוון ישראל באנייה המפורסמת יציאת אירופה תש"ז היא "אקסודוס". על סיפוני האנייה היו יותר מ-4500 מעפילים, כולם ניצולי שואה ממחנות העקורים בגרמניה שבקשו לעלות לארץ ישראל וביניהם גם ההורים של סבתי טובה. סבתא הוסיפה וסיפרה: "המעפילים נאלצו להידחס בתוך האנייה והצפיפות הייתה בלתי נסבלת, כל אחד קיבל דרגש עץ קטן לישון עליו ומעט אוכל. עם כניסתה למים הטריטוריאליים של ישראל התפתח קרב של ממש בין החיילים הבריטים לבין המעפילים. הספינות הבריטיות ניסו לעצור את כניסתה של האנייה אך, היא הצליחה להיכנס לנמל כשהיא מלווה על ידי משחתת בריטית. לאנשים בספינה לא היו כלי נשק והם נלחמו בבריטים על ידי כך שהם זרקו עליהם קופסאות שימורים (שהיו אמורות לשמש לנו מזון), תפוחי אדמה רקובים, ברגים ובכל מה שניתן.

"יציאת אירופה תש"ז"- "אקסודוס 1947" הפכה לאחד הסיפורים הגדולים בתולדות העפלה לארץ ישראל וכל זה קרה בתקופה שלפני הקמת המדינה, בתקופת המנדט הבריטי.

הקרב התנהל כשלוש שעות, מים חדרו לאנייה והייתה סכנת טביעה ממשית. המעפילים לא הורשו לרדת לחוף ובלילה ה-18.7 העלו את כולם על 3 אניות גירוש סבא רבא ובסבתא רבתא חזרו לנמל ממנו יצאו, הם סרבו לרדת בצרפת למרות שנתנה להם אפשרות זאת. במשך שלושה שבועות הם חיו על האניות קיימו חיים חברתיים ואפילו כתבו עיתון כל זאת בעזרת מלווים מארץ ישראל שהסתננו לאניות. בעולם כולו התעוררו מאומות על דרך ההתנהלות של הבריטים.

ביום שישי ה- 22.8 הפליגו האניות לנמל המבורג שבגרמניה, המעפילים אולצו לרדת בכוח מהספינות.

אחרי שירדו מאניות הגירוש של הבריטים הם הועברו אל מחנות עקורים. סבא וסבתא שלי שוכנו במחנה פפנדרוף.

משם עברו למחנה חורף אמדן בו שהו כשנה וקיימו חיים מלאים, עבדו וטיפלו בעצמם.

סוף סוף, עולים לארץ

במאי 1948 במסגרת עלייה – ג עלו סבי וסבתי על אוניית המעפילים "טטי". בצהרי יום השבת ה-,15 במאי ו' באייר, תש"ח, יום למחרת הכרזת המדינה, ירדו לחופי תל אביב, אשר הותקפו מהאוויר על ידי חל האוויר המצרי. מתל אביב הועברו מיד לקיבוץ משמרות (על יד הישוב פרדס חנה), זה  היה המקום שבו התאסף מחדש טלב"א.

סבתא שרה לא אהבה את החיים בקיבוץ היא סבלה מאד מהיחס העוין של בני הקיבוץ ומההערות העוקצניות שלהם, בני הקיבוץ התריסו בפניהם על כך שהמעפילים שעלו מאירופה לא נאבקו די בפולנים ובגרמנים. שרה שהייתה פעילה מאד בגטו וורשה עזרה בדרכים שונות להוצאה של יהודים מהגטו, ובהבאת מזון לגטו, נפגעה מהם מאוד. לאחר שהייה של שנה בקיבוץ התארגנו מספר זוגות לעזיבה ועברו יחד לגור בעיר רמלה.

החיים ברמלה

איפה זה רמלה? רמלה היא עיר קטנה הנמצאת בשפלה הפנימית, שכנה של לוד. היא עיר מעורבת, חיים בה גם יהודים וגם ערבים. היו לי חברים ערביים בבית הספר וכך זכיתי לראות את חייהם מקרוב, גם להורי היו חברויות ברמלה ובלוד. ברמלה יש מספר אתרי תיירות מפורסמים: המגדל הלבן, בריכת הקשתות ושוק מאד מוכר.

ברמלה גרו, מספר חודשים במעברה ולאחר מכן זכו לעבור למגורים משותפים עם עוד שלוש משפחות בבית ערבי (היה להם מטבח משותף, לכל משפחה היה חדר גדול…).

כעבור מספר חודשים ב-13 ליולי 1949 נולדה בתם הבכורה טובה, זוהי סבתי.

בתקופה זו, סבא יצחק הקים יוחד עם החברים האחרים "נגריה שיתופית" וממנה הם הצליחו להוציא את פרנסתם. בתחילת שנות החמישים, פנו לסבא רבא יצחק חברים ממפלגת הפועלים של אז, שמה מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), הוא נבחר לתפקיד של "מזכיר אגודת פועלי בניין" במועצת פועלי רמלה, סבא רבא יצחק סיפר: "התקופה הייתה קשה מאד, תקופה של מחסור בעבודה ופועלים רבים היו מפגינים ברחובות וקוראים סיסמאות כמו: "לחם-עבודה" סבא דאג לשלוח פועלי בניין לעבוד בכל רחבי הארץ מאילת ועד קריית-שמונה.

בשנת 1953 עברה המשפחה לגור בבית קבע ברמלה בשכונה שנקראה שיכון עממי.

בהמשך השנים נולדו להם עוד שתי בנות, אביבה ואירית. סבתא רבתא שרה הייתה אמא ועקרת בית למופת וסבא המשיך בעבודתו במסירות וביעילות. בשנת 1964 הוא נקרא לעבוד בתחום הבניין בחברת בנייה גדולה מאד. ובהמשך השנים סבא רבא וסבתא רבתא הקימו עסק בשם "דירת נוי" (איבזור כולל לבית) בלוד ובו עבדו עד פרישתם מהעבודה. במקביל הם עברו בשנת 1980 לגור בחולון ובשנת 1999 עברו לבית גיל הזהב "אחוזת ראשונים" בראשון לציון שם גרו ונהנו עד יום מותם.

כל השנים האלה סבתא וסבא רבא העריכו ואהבו את חייהם בארץ, הם הירבו לטייל, לערוך מסיבות, לשמוח בקרב בני משפחתם וחברים.

סבתא טובה מספרת:

"בהיותי כבת 4 הגיעו אלינו לביקור הנשיא יצחק בן- צבי ורעייתו רחל ינאית בן- צבי. הנשיא בא לבקר ברמלה וביקש לראות כיצד מתנהלים חייה של משפחה צעירה וניצולת שואה. ואנחנו, משפחת פישמן, נבחרנו. רחל ינאית ביקרה בגן הילדים שלי ואני זוכרת את האופנוענים מגיעים לפניה ואני מגישה לה, בהתרגשות גדולה, זר פרחים ענק.

החיים בשכונה היו מאושרים ביותר בשכונה היו מספר בתים דומים לבית שלנו ובכל בית גרו 4 משפחות, היו אלה עולים שהגיעו ממדינות שונות בעולם, פולניה, בולגריה, רוסיה, מרוקו, רומניה. היו לי המון חברים יחד הלכנו לבית ספר ויחד שיחקנו בשכונה במשחקי כמו: מחניים, מחבואים, חמור חדש, תופסת, חבל, קלאס… בחצרות ובבתים שיחקנו 5 אבנים, גוגואים, גולות, ארץ עיר, ריכוז (מונופול של היום) אהבתי מאד את בית הספר היסודי קראו לו "מענית" למדתי בו עד כיתה ט'.

זכורים לי מפגשים שהיו מתקיימים מדי שבת אחר הצהריים בבית ההורים, חברים מתקופת "אקסודוס" וכו' היו מתכנסים שותים, אוכלים, שרים ומספרים סיפורים, על התקופה של לפני המלחמה ואחריה. עיקר שיחתם הייתה ביידיש ואני זוכרת את עצמי נצמדת אלהים ומקשיבה לכל מילה (כך גם למדתי קצת יידיש)

בכל הזדמנות אבי היה לוקח אותי למושבים סביב רמלה כדי לראות את אתרי הבנייה ואת החקלאים המושבניקים שעבדו בשדות, ברפת ובלולים. עד היום יש לי קשר חזק מאוד לחקלאות ולבניין, אני אוהבת את האדמה את הצומח ואת תנופת הבנייה בארץ. בעונת האביב חברותי ואני אהבנו לטייל בשדות הפתוחים. (אז היו הרבה כאלה) והיינו חוזרים עם זרים ושרשראות מפרחים הביתה, אז עדיין לא היה חוק הגנת הטבע ולא חשבנו שאנחנו פוגעות בצמחייה. בכיתה ט' עברנו לבית ספר תיכון, "תיכון אזורי, רמלה, לוד" בית ספר זה זכור לטובה. בכיתה ט' חברתי "לצופים", הייתי חניכה ומדריכה. בתקופה זו פגשתי את דני (דניאל) שהיה מדריך-שליח היה המדריך הראשי בשבט ולימים בן זוגי.

בשנת 1967 התגייסתי לצה"ל ובשנת 1968 במהלך השירות הצבאי, נשאתי לדני (דניאל). אחרי הנישואים למדתי באוניברסיטת תל אביב בפקולטה לביולוגיה ובבית ספר לחינוך. במקביל, עסקתי בחינוך ובהוראת ביולוגיה בחטיבה העליונה ובחטיבת הביניים. והקמנו משפחה. נולדו לנו חמישה ילדים, בן וארבע בנות, עלמה היא נכדתנו הבכורה, ביתם של נעמה בתינו ובעלה וליאור.

הזוית האישית

סבתא: "העבודה המשותפת, החקירה של תולדות המשפחה והעברתה לעלמה היא עבורי עונג והישג גדול מאד. אני מקווה שעבודה זו תועבר כהוויתה לכל דור הנכדים והדורות שאחריהם.

ברצוני להתייחס כאן לחלום של הורי שהתגשם, משאת נפשם הייתה לחוות את בניית המשפחה והמדינה. תמיד, דאגו לתת לנו את החינוך והתרבות המיטביים ולהעניק לנו ערכים ומוסר לצד הסבל הרב שחוו הדגישו בפנינו את האופטימיות וההסתכלות קדימה.

הורי זכרם לברכה זכו למשפחה מפוארת ובכך ראו את ניצחונם על הנאצים.

תודה לעלמה על ההקשבה (למרות שלעיתים זה היה קשה) ועל הבעת העבודה באמצעים הדיגיטליים העכשווים."

עלמה: "תודה רבה לסבתא טובה שהקדישה מזמנה והכניסה אותי לסיפור ההיסטורי של הענף "פישמן דרסלר" במשפחתי. למדתי מכך רבות על המשפחה וגם על תקופות שונות הקשורות בהקמת המדינה."