מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל נוה, נולדתי בחודש ינואר 1939, בעיר קטנה בבולגריה בשם קיוסטרדיל. בתחילת מלחמת העולם השנייה, עם עליית הנאצים לשלטון. היינו יהדות מאוחדת שעסקה במסחר, קהילת יהודים שומרי מסורת. עם התקרבות הנאצים לבולגריה המדינה נכנעה לנאצים. ביחד עם כניעת הבולגרים למשטר הנאצי, אבא נשלח למחנות עבודה ואמי עסקה בהישרדות ופרנסת המשפחה.

בתקופה מסוימת, תחת המשטר הנאצי, היינו כבר מוכנים להישלח למחנה הריכוז בטרבלינקה, אני, אימא, סבא וסבתא – מוכנים כל אחד עם מזוודה אישית קטנה לעלות על רכבת ולהישלח למחנה ההשמדה בטרבלינקה. בהתערבות השכנים הגויים והכנסייה הפרובוסלבית – ובמיוחד ראש הכנסייה – הגזרה בוטלה וכך ניצלנו.

הייתה תקופה קשה, לא היה מזון וגם בתום המלחמה סבלנו ממחסור מזון. אחרי שהמשטר הקומוניסטי גירש את הנאצים, חל שיפור במצב והייתה הקצבה של מזון. רבע מכיכר לחם של חצי קילו לנפש ביום. אנשים עמדו בתור מצויידים בקופונים שהוקצו כדי לזכות ולקבל במכסת הלחם המוקצבת. לא פעם, בהגיע תורך לקבל את מכסת הלחם, הוא אזל והמשפחה נשארה רעבה.

כדי להמחיש את ההבדלים בין המאה ה-19 של אז לזאת שלנו, המאה ה-21 שאנו חיים בה – בתקופה ההיא לא היו מכוניות, הנסיעה בוצעה בעזרת מרכבות סוסים. סוללות לא היו קיימות ותאורת הכרכרות נעשו בעזרת עששיות שבתוכם נר עם מראה להאיר מעט את הדרך ולזהות ולהזדהות בנסיעה. הנורה הראשונה הומצאה ע"י אדיסון. שנה לאחר שנולדתי, בשנת 1940, גם ייצור החשמל בוצע באמצעות טורבינות של מפלי מים. גנרטורים פחות היו מקובלים. אחת מטורבינות מפלי המים המפורסמת כיום היא טורבינת מפלי המים של מפלי האיגאוסו בין ברזיל וארגנטינה. הרכבות הבין עירוניות היו מונעות על ידי קטרי קיטור: הקטר משך מאחוריו קרון ראשון מלא פחם, זאת הייתה האנרגיה שהפעילה את תנורי הקטר כדי לייצר לחץ קיטור לאנרגיה המניע את גלגלי הקטר והרכבת. כמובן שבולגריה היא מדינה אירופית, החורף קר ומושלג, תנורי הבישול והחימום הביתי הוסקו באמצעות תנורי פחם ועץ.

כל העת נשארנו דבוקים ביהדות עם הכמיהה לעלות לארץ ישראל. אנחנו רגילים כיום, שאם אנו חולים אנחנו לוקחים אנטיביוטיקה. בתקופה ההיא התרופה היחידה שהייתה ושימשה גם את פצועי המלחמה הייתה אבקה שנקראה "סולפה", התרופה היחידה ששימשה לרפא את פצועי מלחמת העולם השנייה. על קצה המזלג.

קצת היסטוריה של העלייה לארץ ישראל:

רק אחרי הכרזת הקמת מדינת ישראל, הורשנו על ידי המשטר הקומוניסטי לעלות לארץ. הסוכנות היהודית בארץ ארגנה את עלייתנו. הורשנו לקחת אתנו מעט מאד רכוש הכולל קצת רהיטים ובגדים. העלו אותנו על אונייה בנמל ורנה בבולגריה, על ספינה שיועדה להובלת בקר. בתוך האונייה נבנו דרגשים של בערך גובה של 70 סנטימטר בין מדף למדף, כאשר בכל קומה בבטן הספינה חולקה לתאים, תאים לגובה ובכל תא ארבע קומות, וכך שטנו בקומות אחד מעל השני. הספינה הייתה מאד קטנה ורעועה. בתקופת הסערות בים השחור, תקופת חורף, היטלטלנו וכמעט טבענו. חגורות הצלה חולקו, חגורה אחת למשפחה. רק להזכיר שספינת עולים ששטה תקופה מסוימת לפנינו בשם "סטרומה" נקלעה לסערה בים השחור וטבעו כל נוסעיה בים.

הגענו לחיפה בתאריך 26.2.1949, פחות משנה מיום הקמת המדינה. המפגש הראשון עם ארץ ישראל היה עם תפוז ישראלי וסנדוויץ'. משם הועברנו למחנה נטוש בריטי בפרדס חנה (כיום מחנה צבאי 80). שוכנו עם הרבה עולים מארצות אחרות, ביחד כ-60  נפשות דוברי שפות שונות וממוצא שונה. חשוב לציין שבתקופה ההיא וברמת ההיגיינה דאז הגיעו לארץ עם העולים תופעת הכינמת. הטיפול היחידי להדברת הכינים היה אך ורק טיפול עם אבקת D.D.T, השתמשו בה על ראשי כולנו, ספרדים ואשכנזים כאחד.

משפחתי ואני

לאחר תקופה במחנה העולים בפרדס חנה, הסיעו אותנו לכפר נטוש ליד מחנה בית נבאלה בבתים פרוצי חלונות ודלתות. חלומו של אבי היה מאז ומעולם לעלות לארץ ולהיות חקלאי, החקלאות היחידה שעשינו שם הייתה שתילת בצלצלי בצל. המדריך שהדריך אותנו היה מתנדב מכפר הס שהגיע להכשיר אותנו לעסוק בחקלאות. באותה עת בכפר הס הוקמו 25 יחידות חקלאיות. המדריך המתנדב אברהם פרמולניק הציע לאבא שלי להיקלט בכפר הס, וכך הגענו לכפר-הס.

בחורף בשנת 1950 שיכנו אותנו באוהל הודי בתוך פרדס, באותו חורף מושלג בשנת 1950 – מעומס השלג האוהל קרס על ראשנו. כעולים חדשים עברנו את כל ייסורי הקליטה: מגורים באוהל, כאמור, מגורים בצריף פח, מגורים בבית סוכנות קטן של חדר וחצי עבור ארבע נפשות. עם הזמן ההורים הגדילו קצת את הבית יחד עם פיתוח המשק החקלאי. גדלנו די בדלות. התחלתי את לימודיי בבית ספר יסודי בתל מונד בהפסד של שנה כעולה חדש. בתום כיתה ח' עברתי ללימודים בבית ספר מקצועי "אורט" בנתניה. גם כתלמיד עזרתי מאוד בעבודות המשק.

המשפחה עסקה בחקלאות, גידול ירקות, הייתה לנו רפת קטנה של שש-שבע פרות. להאכלת הפרות קצרנו ירק בעבודות ידיים בחרמש והובלנו אותו לרפת בעגלה רתומה לפרד – פרד ולא טרקטור לעבודות חקלאיות. כך התחיל המעשה של פיתוח משק חקלאי. בהמשך נטיעת פרדסים, בשיטה של אז: שתילת שתלי לימון מתוק או חושחש אליהם בוצעו הרכבות של פרי ההדר הרצוי.

בשנת 1957, לאחר מבצע סיני, התגייסתי לצבא. הוצבתי בחיל חימוש במסגרת הדרישות ליכולותיי כבעל מקצוע.

בעת שירותי הצבאי 

בסוף השירות חזרתי לעבוד במשק כדי לעזור ולפתח את המשק שלנו, יחד עם העבודה במשק, ועדיין כרווק, הקמתי מוסך ומסגריה אשר שירתה את המושב ואת האזור. בחודש מאי בשנת 1963 הכרנו – אני ומזי רעייתי – ונישאנו.

ביום נישואינו

בשנת 1965 רכשנו אני ורעייתי את אחד המשקים הנטושים והתחלנו לפתח יחידה משקית משלנו. המשכתי בתיקון טרקטורים ובעבודות מזכירות שונות כנותן שירותים. כמו כל בני דורי, עברתי את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. לאחר מלחמת יום כיפור, אחרי גיוס רצוף של כשישה חודשים, נאלצנו לשנות גישה במוסך ובית המלכה והתחלנו לעסוק בעיבוד שבבי. בערבות השנים העסק התפתח ובסוף שנת 2006 עברנו לבניין שבנינו באיזור התעשייה בקדימה שהלך והתפתח למפעל גדול ומשגשג, אשר מייצר מוצרים מכניים מתקדמים בתעשיית התעופה עד עצם היום הזה. אנו עוסקים בציוד ומכונות מתקדמות מפוקדות מחשב אשר מוזנות ומופעלות באמצעות תוכנה מרחוק.

המפעל שלנו

הזוית האישית

סבא שמואל: נופר נכדתי! על קצה המזלג ובמסגרת המגבלות, העלינו היסטוריה של שמונים שנים: מגלות עד ימינו. אין ספק שרשימה כזו משקפת את דמותה של החברה הישראלית אשר עמה חזר למקורותיו לאחר שנות גלות ארוכות. כאן הקימה את המדינה בה אנו חיים היום. קראתי לרשימה "משואה לתקומה". היה לי העונג לשתף אותך במסע חיי. עלי והצליחי!