מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים סיוון, נולדתי כמרים ריבה, התחתנתי ושם משפחתי השתנה לשפילברג.

לפי בקשת בן גוריון עברתנו את שם המשפחה לסיוון מפני שחשבנו שהתחתנו בחודש סיון. מאוחר יותר התברר שהתחתנו בחודש תמוז אבל כבר היה מאוחר מדי.

נולדתי בוורשה בפולין. מתקופה זו אני לא זוכרת הרבה, הייתי קטנה מאוד אבל בדמיוני אני רואה תקופה זו כתקופה מאד נחמדה. בשנת 1939 ברחנו מפולין לאזור של שליטת הרוסים, אבל מהגרמנים לא הצלחנו לברוח והם מצאו אותנו במינסק. הגרמנים הכניסו אותנו לגטו ומשם למחנה ריכוז, לכן ילדותי לא הייתה מוצלחת ביותר. ברחנו ממחנה הריכוז, הסתתרנו וכך ניצלנו.

עם גמר המלחמה מצאתי את עצמי בלי מסגרת לימודים והייתי צריכה ללמוד בבית כדי להשיג את שכבת גילי. הלימודים כל חיי וחיי משפחתי, הם היו מרכז וחובה לכל אחד לפי חינוך הוריי. לא ראיתי אפשרות להתקדם בחיים ללא לימודים ומקצוע. הדבר שאני זוכרת במיוחד מנעוריי הוא שלחצו עליי ללמוד. לא הלכתי אף פעם לגן ילדים וגם בבית הספר למדתי רק חמש שנים. בשנת 1946 חזרה משפחתי לפולין. כבת יחידה נהניתי מן המעמד המיוחד.

מאוחר יותר נולדו לי אח ואחות תאומים ואז מצבי במשפחה השתנה ולא לטובה, מבחינתי. הילדות הקשה שהייתה לי השפיעה על התבגרותי, ומפני שכל פעם החלפתי שפה היה לי קשה מאוד בבית הספר. לא נשאר לי שום דבר מילדותי מפני שהיינו צריכים להשאיר הכל כאשר ברחנו. לא היו לנו צעצועים וגם לא ספרים, הספר היחיד שהיה לי בכל הילדות היה של ז'ול וורן "אי התעלומות". כאשר התבססנו יפה בפולין והכל נראה כשיגרה, ההורים החליטו לעלות ארצה  – אז הייתי חייבת להחליף שוב שפה. כשעליתי ארצה הייתי בת 16, גרנו במעברה ואחרי זה בשיכון עולים. העלייה לא הייתה קלה מפני שהייתי שונה מרוב הנוער אז בארץ. בבית הספר לא התקבלתי יפה מפני שהייתי שונה ומוזרה, אין לי זיכרונות נעימים מהתקופה הזאת. לא היו לי חברים, פגשתי את בעלי במהלך לימודיי לבגרות והוא היה חברי הראשון וגם האחרון. היינו נשואים שישים שנה. היינו חברים טובים עד יומו האחרון של בעלי.

הצלחתי לסיים תעודת בגרות וזה אפשר לי את הלימודים האקדמיים בעתיד. התחתנתי בגיל מאוד צעיר ורק כאשר בעלי סיים את הדוקטורט התחלתי ללמוד באוניברסיטה: עשיתי תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בבעיות הזקנה. בנעוריי רציתי ללמוד כימיה בטכניון אבל כאשר התאפשר לי ללמוד הבנתי שבגילי המבוגר לא אוכל ללמוד מקצוע ריאלי, לכן למדתי את תחום מדעי החברה, שהגיל בהם מוסיף ולא גורע. ניהלתי יעוץ לקשיש בביטוח לאומי ומאוד נהניתי. בעבודתי הרגשתי שאני תורמת וגם נתרמת חזרה. אחרי שסיימתי תואר ראשון ושני, התחלתי את הדוקטורט ובגלל סיבות משפחתיות הייתי חייבת להפסיק. אני אוהבת ללמוד ובזמן אחרון התחלתי ללמוד את שפת הוריי, שהיא יידיש.

אצלנו בבית לא נהגו לחגוג חגים וגם לא היו מאכלים מיוחדים, אך שמחנו שיש אוכל. החגים כיום מוקדשים לסעודות ומפגשים משפחתיים. בתקופת ילדותי לא היו לנו משחקים מיוחדים וגם לא שירים מיוחדים. כל חיי  רציתי שיהיו לי סבא וסבתא כמו לכל הילדים. גידלתי שני בנים, אחד מהם רופא והשני מהנדס, והם משמשים בתפקידים בכירים ומוצלחים מאד בעבודתם. יש לי שבעה נכדים שהם פיצוי על חוסר הסבא וסבתא שלא היו לי. נכד אחד סיים לאחרונה לימודי משפטים בהצטיינות ונכדתי השנייה לומדת רפואה בהונגריה. יתר הנכדים עדיין בבית הספר. אני רואה את נכדיי וילדיי לפחות פעם אחת בשבוע.

בזמן נישואי נסעתי הרבה פעמים מחוץ לארץ, הייתי ברוב ארצות אירופה, אמריקה, דרום אמריקה ואסיה. בגיל 60 יצאתי לגמלאות מאחר שבעלי היה כבר גמלאי ורצינו לשהות כמה שיותר זמן ביחד וכך עשינו. לפני כחמש שנים התאלמנתי ועברתי לגור בדיור מוגן. רוב זמני אני משתדלת לשמוע הרצאות ולפגוש חברים ומשפחה.

אני שמחה לספר לנכדתי על עברי, למרות שהם די מודעים לתולדות משפחתי. אני מקווה שהם מבינים שהדרך יחידה להתקדם ולהצליח בחיים היא בעזרת הלימודים ועבודה. כך חינכתי את ילדיי ואני מקווה שבדרך זו ילכו גם ילדיהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי נכדתה של מרים רומי סיוון בבית הספר גולן ברמת השרון, התשע"ט. תכנית הקשר הרב דורי נערכה בהנחייתה של המורה שולי שוורץ.