מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל בן ארי לבית אדלשטיין, נולדתי בשנת 1949 ואחי אפרים נולד בשנת 1952. גרנו בכפר אונו (לימים קרית אונו). כאשר מלאו לי ארבע עברנו להתגורר בנתניה בעקבות קרובי משפחתו של אבי ז"ל. הוריי פתחו חנות מכולת לפרנסתם ברחוב ברקת ואחר כך ברחוב לאון רייך, לימים המכולת הפכה למינימרקט משגשג. עד גיל שש אחי ואני היינו בגן בתיה. לאחר מכן למדנו בבית ספר יסודי על שם חיים נחמן ביאליק. לי ולאחי ילדות נורמלית ללא משקעים של ההורים בזמן המלחמה, הלכנו לגן ולבית הספר.

חגיגת פורים בגן בתיה, נטיעות עצים בט"ו בשבט, תרומה מדי יום שישי לקופת "קרן קיימת לישראל", ואני במחנה גדנ"ע

בחוץ ובחצרות שיחקנו קלאס, מחבואים, תופסת וחמש אבנים ועוד… משם המשכנו לבית ספר תיכון על שם שאול טשרניחובסקי . היו לנו שיעורי גדנ"ע, יצאנו למחנות אימונים, בחורף יצאנו לקיבוצים בצפון לעזור בקטיף. בסיום הלימודים בתיכון התגייסתי לצה"ל. שירתי בשלישות. אחי אפרים שירת כקצין בחיל התותחנים, הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים ושלושה נכדים. בתום השירות הצבאי שלי התחתנתי עם אילן שאותו הכרתי במהלך השירות.

מימין: מסיבת החתונה, משמאל: אילן ואני בחתונה עם הוריי 

נולדו לנו ארבעה ילדים: סיגל, רונן, ציפי ואייל, ויש לנו 14 נכדים: שניים שסיימו שירות צבאי והיתר תלמידים בבית הספר.

הוריי ניצולי שואה הקימו משפחה לתפארת!! כולם חיים במדינת ישראל וכל אחד בתורו תרם למדינה ושירת בצבא הגנה לישראל.

עם ילדיי: סיגל, רונן, ציפי ואייל

אמי טובה אדלשטיין לבית מילר נולדה בפולין בעיר חמיילנק בשנת 1924 למשפחה דתית. במסגרת הבית ספרית היא למדה בשתי מסגרות חינוכיות: בבוקר נהגה ללמוד בבית ספר פולני, שם חוותה חוויות של יחס עוין ואנטישמיות, ואחר הצהרים למדה בבית ספר יהודי "יבנה" שם הכירה חברות יהודיות, למדה ונהנתה.

כשהייתה בת 13 פרצה מלחמת העולם השנייה. מתוך משפחה של תשעה ילדים והוריה היא נותרה היחידה ששרדה. זאת בזכות המראה הארי שלה: היא לא נהגה לענוד את הטלאי הצהוב כפי שכל היהודים נתבקשו לענוד. כך היא הצליחה להעביר אוכל למשפחתה. כך המשיכה עד שנת 1942. באותה שנה שלחו את כל היהודים של העיירה ברכבות למחנות השמדה. אמי הצליחה לברוח ולא נשלחה למחנה השמדה עם כולם. רוב התושבים באזור הלשינו וסייעו לנאצים לאתר את היהודים, אחת השכנות הפולניות זיהתה את אמי, היא הלשינה לנאצים וסיפרה להם שהיא יהודיה. הם תפסו אותה ושלחו אותה למחנה הריכוז סקרז'יסקו. שם היא עבדה שנתיים ביצור נשק, האוכל שקיבלה היה פרוסת לחם ומעט מרק ביום. לשירותים או למקלחות ליוו אותה חיילים נאצים, אחת לשבוע היו מעמידים שורה של יהודים, סופרים ארבעה אנשים והחמישי הוצא להורג. כעבור שנתיים היא הועברה למחנה עבודה צ'נסטחובה, שם שהו גם נוצרים.

אמי החליפה את שמה לשם נוצרי וכך יכלה לעבוד במטבח ולאכול. היא עבדה במכבסה עד אשר זיהתה אותה אחת הנשים כיהודייה והעבירו אותה למחנה בשם רוונסבריק, שם עבדה בפרך. היהודים במחנה סללו כבישים, כרתו עצים ובלילות העירו אותם והעמידו אותם בשורה עד הבוקר. החלשים מתו, אחת מחברותיה של אמי מתה והיא אולצה יחד עם חברה נוספת לשאת אותה באלונקה ולהכניסה לתוך המשרפה. לימים ביקרתי עם אמי במחנה וראיתי את שלושת המשרפות שנותרו כעדות מצמררת. כאשר שמעו שבכוונות הגרמנים להעלות יהודים על אוניות, אמי וחברותיה  פחדו ונכנסו לשירותי הצוענים. שם הן המתינו עשרה ימים, אכלו קליפות תפוחי אדמה ושתו מים מצינורות הביוב.

אמי טובה אדלשטיין

כאשר הרוסים התקרבו למחנה, העבירו אותם רגלית למחנה ברגן בלזן ושם הם חיכו למוות. למזלנו הטוב, בשנת 1945 הבריטים כבשו את המחנה ושיחררו את היהודים. אמי שקלה אז 27 קילו ונשלחה לסנטוריום בשוודיה לטיפול, לאחר מכן משפחה שוודית אימצה אותה, אבל כאשר שמעה ששליחים מארץ ישראל מחפשים יהודים הם יצרו איתם קשר. בשנת 1947 אמי יצאה משוודיה לארץ ישראל וכאשר הגיעו לחופי הארץ, הבריטים שלחו אותם לקפריסין. שם הייתה 14 חודשים ופגשה את בעלה, אבי, צבי. יחד הם עלו לארץ ונישאו בשנת 1948, הם הגיעו ישירות למלחמת השחרור, היא התגייסה לצבא ושירתה בתעשייה הצבאית.

הוריי טובה וצבי ביום נישואיהם

בגיל 21 אמי התחתנה, הקימה משפחה לתפארת וילדה שני ילדים: אני ואחי אפרים. היו לה שבעה נכדים ו-17 נינים. זו הייתה נקמתה בנאצים שהשמידו את כל משפחתה.

מימין: הנינים של סבתא טובה בביתה, משמאל: אמי טובה עם הנכדים

הזוית האישית

ליאם: אהבתי בתכנית את האווירה, הסיפורים המעניינים, האנשים הטובים שכל הזמן מחפשים לעזור. אהבתי גם לשמוע את סיפור החיים של סבתא ושל משפחתה ואיך הכול עבד פעם. אני מרגיש שכיף לי בתכנית ומרגש אותי ללמוד דברים חדשים ומעניינים על ההיסטוריה של המשפחה שלנו.

רחל: העבודה המשותפת עם קבוצת הסבים והסבתות הזכירה לי את ימיה הראשונים של מדינת ישראל, היכן היינו ולאן הגענו וביחד אנו מגדלים דור חדש שהיה לו עבר, יש לו הווה וכולנו מקווים לעתיד טוב. ליאם הנין של אמי והנכד שלי נחשף בסיפור למורשת של משפחותינו מהשואה ועד היום. שיתוף הפעולה בין ליאם וביני חיזק את הקשר בינינו.