מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לתקומה – משפחת ויזל וייסבלום

ביקור בבית התפוצות.
תמונה אופיינית משנות החמישים של מחנה קיץ
ילדות מאושרת אחרי קום המדינה

שמי מלכה ויסבלום. אני סבתו של אסף פורת ונתבקשתי על ידו להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי", תכנית  המפגישה בין סבים וסבתות לנכדיהם כדי ל"הכיר" אחד את השני יותר טוב.

אני ילידת חיפה (דאז, פלשתינה), משנת 1946. נשואה לישראל ויסבלום מזה 48 שנים. ישראל, יליד אמסטרדם שעלה בשנות ה-60 של המאה הקודמת לישראל. יש לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת ולכל אחד מהם שני  ילדים. יש לנו ששה נכדים.

ובכן, ממה להתחיל? נראה לי שיאה להתחיל מהורי, חיה ושלום ויזל שהגיעו לארץ בשנת 1945 מהונגריה, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. אותה עברו כמתחזים נוצריים, זו הייתה סכנת חיים. כל יום כשיצאו לרחוב ונשאלו לניירות מזהים אבל, כפי שאמי פעם אמרה לי, "היינו צעירים ולצעירים אין פחד" הם הצליחו להעביר בני משפחה אחרים ויהודים אחרים ל"בית הזכוכית" שבו היה ליהודים מחסה, "כאילו" הם נתינים זרים. בכך סיכנו את חייהם מדי יום.

כשנגמרה המלחמה, התברר שממשפחותיהם שרדו כה מעטים ואבי היה חבר בתנועת נוער ציונית, הם התחילו ללכת לבוקרשט שברומניה כדי לממש את רצונם לעלות לארץ ישראל ואומנם הם עלו באנייה ראשונה שיצאה באופן לגאלי לחיפה. אמי הייתה כבר בהריון וכך נולדתי בחיפה. מכיוון שלא הייתה להם שום עזרה ממשפחה והיה קשה לגדל תינוקת בלי עזרה. הם עברו לקיבוץ ליד פתח תקוה. לאחר מכן עברו לגור בפתח תקוה בה עבדו ובססו לעצמם חיים.

אני גדלתי בפתח תקווה, אם המושבות (המושבה הראשונה בארץ) היום פתח תקוה היא עיר גדולה ומשגשגת אך, בזמנו היא הייתה עיר שכולם הכירו את כולם וכולם עזרו לכולם. גם ילדים לא היו מפונקים ואני זוכרת את עצמי הולכת לבדי לגן ולא רק אני אלא כולם. בגלל העלייה הגדולה מכל ארצות תבל.

גרנו שתי משפחות וגם יותר בדירות קטנות בשיתוף במטבח ובשרותים (אם היה בתוך הבית) קשה היום לתאר או להבין שאלה היו תנאי החיים וזה היה החלק הטוב, מרבית העולים גרו במעברות ובגשמים העזים שאני ממש זוכרת (לא היו לנו מטריות) הם התבוססו בבוץ. אני זוכרת את ימי הצנע שאפילו אוכל היה במשורה וניתן רק עם תווים. היו ימים קשים אבל ההרגשה של כל התושבים הייתה של אחדות ושמחת יצירה ולא היו הרבה מתלוננים.

אנחנו, שגרנו עם דודי ודודתי ושני ילדיהם אירחנו כמעט כל הזמן בני משפחה שהגיעו מאירופה וניצלו.  הם היו ישנים על הרצפה, במטבח ואף אחד לא התלונן. את בגדי ירשתי בת דודתי, סילבי, שהייתה גדולה ממני ואחר כך הורשתי אותם הלאה ולא כמו היום שצריך לקנות משהו חדש כל הזמן. כמובן שלא היו לנו צעצועים ושיחקנו באבנים ומקלות. דודי, שהגיע לביקור מצרפת הביא לי בובה שסוגרת ופותחת עיניים והייתי ברקיע השמיני.

לפני כניסתי לבית הספר, לא הלכנו לחנות לקנות מיליון דברים לבית ספר אלא לכל אחד היה עפרון ובמקרה הטוב גם מחק ומחברת חומה ועל ספרי הלימוד שמרנו מכל משמר כדי להעבירם לכתות הבאות. קשה להאמין שכך חיינו והיה ממש כיף.

הוריי חיה ושלום ויזל, שהגיעו ארצה ללא כל פרוטה, עבדו קשה מאוד והצליחו לקנות דירה בפתח תקווה, בה גדלתי וחונכתי כילדה מפונקת (ילדים שנולדו לניצולי שואה היו פלא, כיוון שאחרי התלאות שהניצולים עברו, כבר לא האמינו שילדים יגדלו בסביבה נורמלית). החוויות שחוויתי בילדותי כוללות את הגעת העולים החדשים מכל קצווי תבל ואת התמזגותם בחברה הישראלית.

תמונה 1

ארוחת בוקר במחנה קיץ של בני עקיבא

חוויה מיוחדת היא חברותי בתנועת הנוער "בני עקיבא" שכללה פעילות בשבתות וכן טיולים ומחנות קיץ בהם, בנינו אוהלים והכנו אוכל, בקיצור חוויה לחיים, הכרנו חברים ממקומות שונים בארץ ועד היום אני בקשר עם חברותי מ "בני עקיבא" מישובים שונים.

מדינה לוחמת

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני וגם קודם לכן היו מה שנקרא אז "פדאיונים" אלה היו אנשים מארצות ערביות שהרגו, כמו היום, אנשים חפים מפשע כי רצו וחשבו שיוכלו לגרש אותנו מהארץ. במלחמת סיני, הייתי "בוגרת" (בת 10) אבי היה במילואים ואז כבר הבנתי דבר או שניים והייתי מאד גאה בו. גם כשאמי, אחותי ואני ירדנו באזעקות למקלט, לא פחדנו וידענו שננצח. בשנת העשור למדינה, הייתה גאווה גדולה בלבבות האנשים שאכן המדינה הקטנה והענייה מחזיקה מעמד ובכבוד. לא אשכח את כל הפסטיבלים שהתחילו לצוץ.

תערוכת העשור הייתה בירושלים, הורי לקחו אותנו (לקח כ-3 שעות לנסוע לירושלים) התערוכה הרשימה אותי מאד. היה גם חידון התנ"ך הראשון שכולנו היינו מרותקים לרדיו וכן מצעד הפזמונים ותערוכת התחביב ועוד רבות, כולם רצו לשמוח.

בינתיים נבנו שיכונים ובנו ערים חדשות, אשדוד, אשקלון ועוד החיים זרמו ואז נתפס – במבצע מרתק בשנת 1961, הצורר אייכמן, וכל הארץ שוב הייתה מרותקת למקלטי הרדיו (לא חלמו עוד על טלויזיה). אני הייתי בכיתה חמישית בתיכון וחצי מזמן הלימודים בלינו ליד המקלטים. כל הארץ סערה ורק אז כולנו למדנו מה קרה בזמן השואה. העדויות שעלו במשפט היו בלתי נתפסות ונראה לי שכל הדור שלי הבין יותר טוב מה המשמעות שאנחנו חיים פה בלי פחד ומורא שזה יקרה שוב.

כשגמרתי את לימודי התיכון, נסעתי לבדי, דבר שלא היה מקובל בזמנו, לחו"ל, לצרפת וארה"ב וכן למקום הולדתם של הוריי בהונגריה. בהגיעי לארה"ב, נדהמתי מגודלה ועוצמתה. כיום בגלל התקשורת, יודען מה קורה, אבל בזמנו לא ידענו או הכרנו מה שקורה בעולם הגדול.

לעומת זאת, בהונגריה, נדהמתי מעוני ומחוסר ההתקדמות הטכנולוגית ומצב הכלכלי והחברתי. מדינה בעלת אופי  קומוניסטי שאמור ליצור שוויון בין כולם יצר בעצם כאוס. חזרתי ארצה כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, שהוכיחה שאנחנו נלחם על המדינה בכל כוחנו, כי אין לנו ארץ אחרת. אני זוכרת כאילו שזה קרה היום, את ההכרזה על שחרור הכותל. הייתי בדרכי להתנדבות עם תמי חברה שלי ונעצרנו לאסוף משהו בגבעתיים ושם ברדיו שמענו את המשפט "הכותל בידינו" נדמה לי שכולם יצאו מהמכוניות והתחבקו בלי להכיר אחד את השני. הייתה איפוריה.

תמונה 2

גביע קידוש של בעלי ישראל שקיבל כמתנה לבר מצווה בשנת 1947 ועדיין נמצא בשימוש.

בחג השבועות הראשון אחרי המלחמה, אפשרו למי שרצה לבוא לכותל להתפלל, אני, אבי במכונית הטרנטה שלו ואחותי ועוד ידידים עלינו לירושלים לחגוג את החג בדירה קטנטונת, אבל שום דבר לא קלקל את ההרגשה הנפלאה של שחרור הכותל. כשבועיים לאחר מכן, נפתחו כל השערים לעיר העתיקה וחברתי, חנה ואני נסענו לשם ושוב, הייתה אוירה של חג, הערבים התהלכו לצד יהודים וכולם הרגישו קרבה. מיד לאחר שחרור ירושלים, עברתי להתגורר בירושלים כסטודנטית לעבודה סוציאלית, באוניברסיטה העברית בגבעת רם. נהניתי מאוד מהלימודים כסטודנטית ובנוסף מחיי החברה בירושלים.

בחופשת הקיץ בין שנה שנייה ושלישית באוניברסיטה חיפשתי מקום עבודה לקיץ. בביקור מקרי על שפת הכנרת במקום שנקרא "וילה מלצ'ט" מצאתי עבודה כמזכירה וכך הכרתי את בעלי שהיה מבעלי המקום. בשנת 1969 נשאתי לישראל,  עולה חדש מהולנד שבא "למצוא",  כלה יהודיה ואכן מצא. בשנת 1970 נולד בני הבכור חגי לאחר מכן בשנת 1972 נולד יאיר. 1974 נולדה בתי היחידה שלומית אמו של אסף נכדי (בן) הראשון.

אני ובעלי ישראל קנינו בית צמוד קרקע בשכונת "דקר" בפתח תקווה. התחלתי לעבוד כעובדת סוצאלית בתחנה לבריאות הנפש בפתח תקווה. בעבודה זו נתקלים בבעיות רבות שלאישה צעירה קשה להתמודד איתן, כשבעלי הציע להצטרף אליו בפתיחת עסק למכשירי סריגה נענתי להצעתו. גמרתי את לימודי והכל נראה נהדר עד שפרצה מלחמת יום כיפור. בנה של המטפלת יהודית שהייתה כבת משפחה נפל ביום הראשון לקרבות והיו לנו עוד מכרים שנפלו. המדינה הייתה כבר בת 25 ויציבה, אבל זה הביא לחשיבה מחדש של הרבה דברים.

באופן אישי, ילדינו הלכו לגנים (בלי צהרונים) ואחר כך לבתי ספר. גרנו בשכונות טובות והכל היה בסדר אבל רצינו לראות מה עוד יש בעולם. למרות שישראל נולד בחו"ל ואני גרתי כשנה בקנדה וארצות הברית, בכל זאת רצינו לטעום קצת מהחיים בחו"ל. בשנת 1980 ארזנו את המזוודות והילדים ונסענו לטורונטו בה היו לנו קרובי משפחה וגם בררתי שיש שם קהילה ומוסדות חינוך יהודיים טובים. התחלנו  הכל  מבראשית  בעלי הסב מקצוע ועבד בתור יהלומן.

הילדים נלקחו מחממת המקומות המוכרים ומהמשפחה והיינו צריכים להתמודד עם קשיי "עולים חדשים" שפה, מנטליות, חברים,  עבודה ורבים אחרים. הילדים התאקלמו במהירות מדהימה. הגיעו בלי שפה ונכנסו לאותן כתות כמו בארץ ותוך חודשיים דברו אנגלית טובה. אני זוכרת שבתי שלומית הגיעה לטורונטו לפני כניסתה לכיתה א, ובמהרה ידעה קרוא וכתב באנגלית. לי ולישראל היה חשוב שילדינו ילמדו במוסדות יהודיים ולכן רשמנו אותם לבתי ספר יהודים ופרטיים לכל אורך השנים.

אני התחלתי כמתנדבת מן השורה ב"נעמת" והפכתי ל"נשיאת נעמת" מבחינה חברתית, רוב חברנו היו עם קשר כלשהו לישראל והרוב יהודים. זה מה שמוזר, רוצים לטעום את חו"ל ובסוף מתחברים לאותם אנשים כמו בארץ. הקפדנו לבקר בארץ בכל קיץ, ילדינו היו בכל שנה נוסעים לבדם למולדתם ומבלים חודשיים אצל אחותי, נעמי, והורי. וכך שימרנו את הקשר ההדוק והמיוחד בין ילדי לארץ ולמשפחה.

תמונה 3

שלושה חיילים בודדים

שלושת ילדי חגי יאיר ושלומית החליטו בתום לימודם לעלות לארץ ולשרת בצבא ההגנה לישראל. לאחר הצבא שלושתם למדו באוניברסיטת תל אביב. וכך ביליתי את שנות ה 90  בהורות בשלט רחוק. אחת הסיבות שנסענו לגור בחו"ל היא אהבתנו לטייל ולראות עולם ואכן, כבר בשנים הראשונות לחיינו בקנדה התחלנו לנסוע למקומות רחוקים ומעניינים. ביקרנו בהוואי ובמזרח הרחוק האקזוטי, כשעוד היה כזה. בתאילנד המאוד מקובלת על מטיילים ישראלים. עוד ראינו, וזה לא בדמיוננו, פילים ברחובות העיר ואפילו מלונות ברמה טובה עוד לא היו בנמצא. אותו דבר היה בקמבודיה וויאטנם שנהפכו למערביות. אנחנו זכינו לראותם כפי שהיו בעבר. כן היה בדרום אמריקה ובמקומות רבים אחרים.

ילדינו בחרו ללמוד את לימודיהם הגבוהים  בישראל אחרי השחרור מהצבא. החיים בישראל מצאו חן בעיניהם והם לא רצו לחזור לטורונטו, כמו כן, הורי הזדקנו וגם חלו ואני הייתי ברוב זמני מדלגת בין ישראל וקנדה. בנוסף עברנו מבית מאד גדול בו גדלנו את ילדינו לבית קטן (יחסית) כי הבנו שילדינו החליטו לקבוע את עתידם בישראל ובין גיחות למקומות שונים בעולם קפצנו כמה פעמים לארץ כדי להשתתף בחייהם של ילדנו וגם לעזור לאחותי לטפל בהורים.

אני מוכרחה לציין שהורי, אבי במיוחד, כעס עלי שעזבתי את הארץ וזאת מבחינה אידיולוגית. הם נלחמו כדי להגיע לכאן ותרמו להקמת המדינה והוא ראה כישלון גדול מאד שאנחנו לא ממשיכים במפעל זה. כמו כן, הם התגעגעו מאד לנכדים ולכן כמעט כל קיץ שלחנו את הילדים לישראל והקשר היה נפלא עם כל המשפחה וגם העברית נשמרה. כשילדנו שבו להתגורר במדינת ישראל הוא שמח מאד והוא קיוה שאנחנו נחזור. לצערי, לא יכולנו לחזור כל עוד הוא חי כי היינו צריכים לסגור עניינים בטורונטו אבל כשנה אחרי שנפטר (אמי נפטרה לפני כן) החלטנו לעשות את הצעד הקשה ולחזור לארץ. אסף נולד וקיווינו שיולדו נכדים אחרים (אחת כבר הייתה  לנו בטורונטו) והבנו שמקומנו כאן.

בשנת 2005 חזרנו לארץ, התמקמנו בתל אביב ואנחנו נהנים כרגע משני העולמות. ארבעת הנכדים פה ושתיים בקנדה. אנחנו נהנים מהם, ממזג האוויר ובכלל מלהיות ישראלי בישראל. אנחנו מוצאים שהישראלי המצוי לא מבין באיזה "גן עדן" הוא חי ומקטר על כל נושא, אנחנו, שגרנו בארץ "החלומות"  קנדה, יודעים שבכל מקום יש בעיות ובירוקרטיה ושפה זה לא יותר גרוע מאשר בכל מקום אחר.

הזוית האישית

אסף: אני מאוד נהנתי להשתתף בתכנית זו, וזאתי חוויה מאוד כיפית ומחברת.

מלכה: אני מאד גאה שאסף בחר בי להשתתף  בתכנית החשובה הזאת של הקשר הרב דורי,  ואולי "קורות חיי" אינן מסעירות במיוחד, אבל אני מקווה שהוא הבין מאיפה אני באה ואיך היה לגדול בארץ שרק נוצרת וכל מאבקי הקיום שלנו בשבעים השנים האחרונות. אני מקווה וגם יודעת שהדור שלך, אסף, לא יבייש את הדורות הקודמים ויעצים את המדינה ותשמרו עליה  מכל משמר כי "אין לנו ארץ אחרת".

שמחתי מאד להשתתף בתכנית מופלאה זאת. התכנית קישרה ביני ובין אסף, נכדי. אני למדתי עליו רבות וכן למדתי את יכולותיו והוא (אני מקווה) למד רבות על הקמת המדינה ואיך חיים פה פעם וכמובן על המשפחה ועלי דברים שבשיחות יומיומיות לא עולות על הפרק. כיוון שהתכנית התקיימה בשנת ה-70 למדינה זה קישר בין ה "היסטוריה האישית ללאומית".

מילון

מתחזים נוצריים
בעלי ניירות מזוייפים.

"בית זכוכית"
בית בבודפשט בו הוחבאו יהודים על ידי ראול ולנברג הקונסול של שוודיה וכך ניצלו ממוות.

ציטוטים

”"היינו צעירים ולצעירים אין פחד"“

הקשר הרב דורי