מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לתקומה – מאשה צוקר

סבתא ואני היום
סבתא בדרך לאנגליה לפגוש את הדודים
מילדות לבגרות - כל הסיפור

שמי מאשה צוקר, נולדתי במחנה עקורים צלזהיים ליד פרנקפורט, בגרמניה. הוריי ילידי פולין, שרדו את השואה והועברו על די חיילות בנות הברית למחנה שהיה מיועד לניצולים. אבי שרד יחידי מכל משפחתו, משפחת אייזן. אמי, צילה לבית קרימלובסקי, נותרה לאחר המלחמה עם אחותה ושני אחיה.

הוריי נפגשו בצלזהיים, התחתנו ואני נולדתי. כשהחליטו לעזוב את גרמניה היו להם שתי אופציות: לעלות לארץ או להגר לארה"ב. אבי החליט שאם הוא שרד את השואה, המקום היחיד בשבילו הוא ארץ ישראל.

עלינו לארץ באוניית המעפילים נגבה, שיצאה ממרסיי בצרפת. הגענו לחיפה ושיכנו אותנו במחנה עולים "שער העלייה". כל אנשי המחנה היו עולים מכל מיני ארצות. אבי חיפש מיד עבודה כדי לפרנס את המשפחה. הוא עבד בקטיף תפוזים אבל השכר היה נמוך, ולכן חיפש עבודה אחרת. באותה תקופה בנו בארץ שיכונים לעולים, והיה צורך בהרבה פועלי בניין. חברת סולל-בונה, שהייתה חברת הבנייה היחידה בארץ, לימדה את אמנות הבנייה לכל מי שרצה לעבוד בבניין, והבטיחה משכורת גבוהה. קורסי הלימוד היו בתל אביב ולכן קנו הוריי דירת חדר בשכונת התקווה בתל אביב, שם התגוררנו. בבניין היו הרבה דירות בנות חדר אחד, בכל דירה התגוררה משפחת עולים חדשים. המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. אותי הילדה רחצו בגיגית מתכת גדולה.

בשכונת התקווה הלכתי לגן, ושם למדתי עברית. הוריי בבית דיברו יידיש, ושפת הסודות הייתה פולנית. כשהבאתי ספרים מן הגן, אמי קראה אותם יחד איתי כדי ללמוד את השפה העברית המדוברת (כי היא ידעה את עברית לשון הקודש). אימא תפרה לי את הבגדים, כי היא למדה לתפור בגטו לודג'.

אחותי היחידה רחל, נולדה בשכונת התקווה. כשרווח מעט, ודירת החדר הייתה קטנה, עברנו לגור ברמת הטייסים בתל אביב. למדתי בבית ספר עציון, הלכתי לבני עקיבא וכשסיימתי עברתי ללמוד בתיכון עירוני דתי צייטלין בצפון תל אביב. עם סיום הלימודים בתיכון, קיבלתי כרטיס טיסה ללונדון, מתנה מדודי מנדל. דודי היה הגיס של אבי, בעלה של האחות הבכורה. הוא נסע ללונדון לפני המלחמה לחפש עבודה כשוחט, ואשתו (אחות אבי) נשארה עם חמישה ילדים בפולין, עד שימצא בית. היא וילדיה נספו בשואה.

באוניברסיטה הכרתי את סבא והתחתנו. עם סיום הלימודים, יצאנו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לקייפטאון בדרום אפריקה. סבא עבד עם הסטודנטים ובני עקיבא ואני לימדתי ב"חיידר". החיים בדרום אפריקה היו שונים מאלה שהיינו רגילים בארץ. השלטון בדרום אפריקה היה של אנשים עם צבע עור לבן – 3,000,000 איש ששלטו על 30,000,000 אנשים עם עור שחור. היה אפרטהייד  במדינה. הפרדה מוחלטת בין בעלי עור לבן לבעלי עור שחור. לדוגמא: בגינת משחקים היו ספסלים שכתוב עליהם  blankes – לבנים,  Swartes – שחורים. בכניסה לבנק או לדואר היתה דלת ללבני עור ודלת לשחורי עור. באוטובוס בעלי עור לבן עלו וישבו מקדימה, ובעלי עור שחור עלו בדלת האמצעית וישבו מאחור. בעלי עור שחור גרו בשכונות מחוץ לעיר, אבל בעל עור שחור שעבד אצל בעל עור לבן, היה צריך אישור מהממשלה שמותר לו לגור בחדר ליד, אבל מחוץ לבית של הלבנים.

הילדים בחיידר למדו עד גיל בר מצווה. בבוקר למדו בבית ספר ממשלתי, לא יהודי, ואחר הצהריים באו שלוש פעמים בשבוע לכתות ליד בית הכנסת, ללמוד עברית, תפילה, תנ"ך, גאוגרפיה של ארץ ישראל. לבני עקיבא (גילאי 8-25) היה בית ובו בית כנסת וחדרים לפעילות של החניכים. בחופש הגדול היה מחנה קיץ שהיה מחוץ לעיר (500 ק"מ מהעיר) והגיעו אליו ברכבות מכל דרום אפריקה ורודזיה (זימבבואה). הנסיעה ארכה בין יום לשלושה ימים, תלוי במקום המגורים. המחנה ארך שלושה שבועות והיו בו רופאים, אחיות, טבחים, מאבטחים ומרצים. טיילנו הרבה ונהנינו מהנופים מרהיבי העין, החופים, היערות ובעלי החיים.

אחרי ארבע שנים בשליחות חזרנו לארץ, הבנות נולדו ויצאנו שוב לאחר עשר שנים לשליחות לאורגוואי, דרום אמריקה. סבא כמנכ"ל (מנהל כללי) של בית הספר היהודי במונטבידאו ואני, מורה לעברית. בית הספר החל מגיל שנתים עד גיל 18. בית הספר היה מחולק לחטיבת גן, חטיבת יסודי – עד כיתה ו, חטיבה עליונה – כיתות ז' עד י', וחטיבת הכנה לאוניברסיטה – כיתות י"א י"ב. לכל חטיבה היה מנהל או מנהלת אחד יהודי ואחד כללי. סבא היה המנהל היהודי והכללי על כל המנהלים. לכל התלמידים היתה חובת תלבושת אחידה. עד כיתה ו' לבשו מעל הבגדים חלוק, כדי שהבגדים לא יתלכלכו. הבנות בחטיבות העליונות לבשו חליפות עם חצאיות, והבנים עם מכנסים. טיול שנתי של כיתה י', שנחשבת לסיום חטיבה גבוהה, היה לארגנטינה לאזור האגמים של ברילוצ'ה, בין הרי האנדים. הטיול היה בן עשרה ימים. בארגנטינה פגשנו לראשונה את אחות של סבא חנינא (אבא של סבא), שסבא לא פגש אותה יותר מ- 45 שנה. היא עזבה את פולין לפני המלחמה. למזלנו דיברנו יידיש כך שיכולנו לתקשר איתה.

חזרנו לארץ, ללמד בבתי ספר תיכוניים וישיבות עד שיצאנו לגמלאות. עכשיו אנחנו נהנים מהילדים והנכדים, ומשתדלים להיות איתם לפחות יום בשבוע.

קישור לאלבום סיפור על סבתא

הזוית האישית

סבתא: נהניתי לעבוד עם נריה על סיפור משפחתי, הוא הקשיב ושאל שאלות. התפעלתי לראות את המיומנות שלו במחשב.

נריה: נהניתי לעבוד עם סבתא לשמוע סיפורים וחוויות. במהלך העבודה כל הזמן סבתא היתה לרשותי ועזרה לי. אני חושב שזה חשוב מאוד שסבתא מספרת לי את תולדות משפחתינו.

מילון

מחנה עקורים
מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות (ארה"ב, צרפת, אנגליה ובלגיה), באזורים בהם שלטו לאחר השואה. במחנות התגוררו כ 11 מיליון עקורים (אנשים שנעקרו ממקומם בגלל המלחמה) . בינהם – פולנים, רוסים, צ'כים, צרפתים ועוד. הדיירים הראשונים היו ניצולי מחנות הריכוז ומחנות עבודה ששוחררו ע"י בעלות הברית בגרמניה.

אפרטהייד
זוהי מדיניות ההפרדה שהיתה נהוגה על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה, משנת 1948 ועד 1994. הגזע הלבן שלט במדינה והיו לו זכויות יתר. הצבעונים והכושים שמשו רק כעובדים, ולא יכלו לגור בעיר. כושים שעבדו בעיר, היו חייבים לקבל אישור מהממשלה, כדי שיוכלו לישון בבית של המעסיק שלהם.

מחנה עולים
– מחנה ששימש לקליטת העולים ש הגיעו לנמל חיפה לאחר קום המדינה. העולים התקבלו ע"י ישראל, וגרו במקום עד שהועברו למעברות או שעזבו כדי לגור במקום אחר. שער העליה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה.

ציטוטים

”אבי החליט שאם הוא שרד את השואה, המקום היחיד בשבילו הוא ארץ ישראל“

”הוריי בבית דיברו יידיש, שפת הסודות הייתה פולנית“

הקשר הרב דורי