מאגר סיפורי מורשת

הוריי נולדו בפולין. אמי, רחל מבית ינובסקי, נולדה בעיר תעשייתית גדולה ששמה לודז'. אבי, הירש-צבי, עזב בשנות ה-1930 את העיירה בה נולד, רווה מזובייצקה, ועבר לגור בלודז', שם הורי הכירו.

 

מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 1.9.1939 עם פלישת הגרמנים לאדמת פולין. תוך זמן קצר מאוד פולין נכבשה ואיבדה את עצמאותה. מיד עם הכיבוש חולקה פולין ל- 3 חלקים: שטחים במערב סופחו לגרמניה ומיד התחיל מהם גירוש של הפולנים והיהודים לשטחי מרכז פולין. ברית המועצות סיפחה לעצמה שטחים במרכז פולין בהתאם להסכם הסודי שנחתם בינם ובין גרמניה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. החלק המרכזי של פולין הפך לשטח כיבוש.

 

עם תחילת המלחמה פורסמו והונהגו חוקים אכזריים, הטרדות וטרור רצחני כלפי כלל האוכלוסייה, אך במיוחד הם כוונו כלפי היהודים. במקביל החלה בריחה המונית מזרחה לשטחים שסופחו ע"י הרוסים. 

 

עם תחילת המלחמה הורי וחלק מהמשפחה הצליחו לעבור את הגבול לאוקראינה. ב-1940 אחי יעקב נולד בזמן שהותם באוקראינה. ביוני 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. המשפחה ברחה מפני הגרמנים מזרחה לעומק ברית המועצות עד להרי אורל (בין אירופה לאסיה), נסיעה ארוכה ומתישה ברכבות משא בקרונות צפופים מאוד. השהייה ביחד תמיד הקלה עליהם לשרוד את התקופה הקשה, הרעב, תנאי מגורים קשים ועבודה קשה בקור המקפיא. בשנת 1943 אני נולדתי בעיר אורסק שבהרי אורל. בשנת 1945 נגמרה המלחמה.

 

בשנת 1945 הסתיימה המלחמה ואחרי כמעט 6 שנים התחילה חזרת הפליטים לפולין.המשפחה חזרה ללודז', אך לא היה זכר לקרובי משפחה, שכנים או מכרים. לא יכולנו לחזור לדירה שלנו, שהיתה תפוסה בידי משפחה פולנית. הכל היה זר ועוין. לכן המשפחה המשיכה מערבה לכיוון גרמניה המובסת יחד עם כל הפליטים, למחנה עקורים neu ulm שבאזור שבשליטה אמריקאית. המדינות המנצחות – ברית המועצות, ארצות הברית ואנגליה – וארגונים יהודיים הקימו מחנות עקורים שקלטו וריכזו בתוכם אלפי פליטים וניצולי מחנות ההשמדה חסרי בית וחסרי כל, על מנת לעזור להם להשתקם. במחנות העקורים הוקמו מרפאות, בתי ספר וגני ילדים. כמו כן הוקמו סדנאות להכשרה במקצועות שונים, על מנת לשקם ולהכין את הניצולים לחיים חדשים. במקביל התנהלו במחנות חיי תרבות וכן התנהלה גם פעילות פוליטית של שליחים מארץ ישראל.

 

עם הזמן, הפליטים התחילו לעזוב את מחנות העקורים ולהגר לכל מיני מקומות, למדינות באמריקה, אירופה וגם לארץ ישראל. בתקופה הזאת ממשלת פולין עודדה את יהודי פולין לשוב אליה ולהתיישב באזור בפולין שנקרא 'שלזיה התחתית', בהבטחה של פולין חדשה, פולין אחרת של שוויון ואחווה. הרבה מיהודי פולין החליטו להיענות  לקריאה וחזרו לפולין, ביניהם גם הורי ושאר קרובי המשפחה.

בשנת 1947 המשפחה והקרובים עברו לעיר וורוצלב שבפולין. קיבלנו דירה ואחרי כל כך הרבה שנים יש לנו בית! באותה השנה נולדה גם אחותי מרים.

 

בשנת 1950 נכנסתי לכיתה א' בבית הספר היהודי. רק בכתה א' למדנו ביידיש אבל לאחר מכן הממשלה החליטה שהלימודים יהיו רק בפולנית. את שפת היידיש למדנו רק כמה פעמים בשבוע. אהבתי את בית הספר ואת הלימודים. הייתי תלמידה טובה מאוד. אהבתי מאוד לקרוא ספרים. היינו גם בתנועת נוער, כמו כל הילדים, שהייתה שייכת למפלגה הקומוניסטית. את שעות הפנאי ביליתי בחיק המשפחה ובני הדודים ואת חופשות הקיץ בילינו תמיד ביחד בכפר.

 

בשנים 1956 – 1957 השתנתה המדיניות של ממשלת פולין כלפי היהודים. התחילו התנכלויות, פרסומים עוינים, ופיטורים המוניים ממקומות העבודה. דחקו את היהודים לעזוב את המדינה. כך התחיל גל עזיבת היהודים את פולין ועלייתם לישראל. בפולין לא נשארו כמעט יהודים. עלייה זאת קיבלה בארץ את השם: "עליית גומולקה". עד הרגע שבו החלטנו לעלות, אף פעם לא דיברו על ישראל. לא בבית וגם לא בבית הספר. דיברנו יידיש אבל לא ידענו עברית.  היינו יהודים – אך יהודי פולין,  והנה גם אנחנו אורזים ומצטרפים לגל היהודים שעוזב את פולין. 

 

בסוף חודש אוגוסט 1957 עזבנו את וורוצלב ונסענו ברכבת לוורשה. מוורשה חצינו את הגבול ברכבת דרך צ'כוסלובקיה ואוסטריה והגענו לעיר הנמל גנואה שבאיטליה. כעבור מספר ימים עלינו על האוניה Mediterranean לכיוון ישראל. אחרי יום של שייט כמעט כל הנוסעים חלו בגלל המזון המקולקל ולכן במקום לישראל, חזרנו לאיטליה ועצרנו להסגר זמני בנמל של נאפולי.

 

ב- 13.09.1957 הגענו בלילה למפרץ חיפה. ההתרגשות הייתה גדולה מאד. בבוקר ירדנו לחוף ושם קיבלו אותנו פקידי הסוכנות. קיבלנו פנקס  "תעודת עולה" ומעכשיו אנחנו "עולים חדשים". 

 

הדודים שבאו זמן קצר לפנינו רצו שנהיה ביחד ולקחו אותנו לגור אתם בצריף שלהם בכפר-סבא. מה שזכור לי הכי הרבה זה הריח "המשגע" של הפרדסים. זמן קצר אח"כ קיבלנו צריף (עשוי אסבסט) במעברת גאולים בכפר סבא. הצריף שלנו היה ממש בקצה המעברה וגבל עם שדה בוטנים. השירותים היו מרוכזים במרכז המעברה והיה מפחיד לצאת בלילה. בלילות  שמענו יללות של תנים וראינו את עיניהם הבורקות. גם זה היה מאוד מפחיד. אבל ביום היה לנו פיצוי. היינו יוצאים לשדה מול הצריף, שם קטפנו וזללנו את הבוטנים שלא היכרנו בפולין. אחי יעקב  נשלח לאולפן בקיבוץ ללמוד עברית. אני נשלחתי למוסד של עליית הנוער בקיבוץ מעברות. בקבוצה שלי היו ילדים מארצות  שונות, פולין, הונגריה, רומניה, מצרים. למדנו ארבע שעות ועבדנו ארבע שעות בכל מיני ענפי המשק. בפרדס, מטעי בננות, בשדות, בתורנויות מטבח וכו'. לימודי השפה העברית היו קשים. כששאלנו "מתי נבין? מתי נדע את השפה?" המורה היה אומר: "כאשר בלילה תחלמו בעברית". זה היה מאוד מתסכל וגם היה קשה להאמין שזה באמת יקרה.

 

כשיצאתי מהקיבוץ, למדתי הנדסאות בניין ואדריכלות ועבדתי בתחום. בשנת 1967 התחתנתי עם ישראל קודביצקי ונולדו לנו שלושה בנים: דרור, אורן ואלון. בשבתות ובחופשות טיילנו הרבה עם הילדים ברחבי הארץ. כאשר הילדים גדלו והעדיפו לבלות כל אחד מהם עם חבריהם, נרשמנו לחברה להגנת הטבע. היינו פעילים בסניף שלנו. זאת הייתה קבוצה מגובשת ואיכותית וממש "חרשנו את הארץ" בשבתות ובסופי שבוע לאורכה ורוחבה בכל עונות השנה ובכל מזג אוויר. הבנים התחתנו, יש לי שבעה נכדים אהובים ויקרים. רק כל כך חבל שישראל, בעלי היקר, שחסר לי מאוד, לא זכה לראות אותם וליהנות מהם ואתם ולהיות איתנו. 

 

תשע"ה, 2015