מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לתקווה – איך האופטימיות עזרה לי בחיים

עמית ודבורה בחדר מחשבים
דבורה ועמית במפגש מרגש
כניצולת שואה עליתי לישראל והקמתי משפחה לתפארת

נולדתי במחנה ריכוז "לחוא" בפולין בשנת 1932. 
שבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו כבר מחנות בפולין. הגרמנים התחילו במסע ההשמדה . בהיותי בת 5 אמי  נורתה בידי פולני. זכור לי כילדה שצחצחתי נעליי חיילים גרמנים. אני זוכרת את טעם הלחם שחלקו לנו, טבול במים והוא נחשב בעינינו כילדים כמעדן שאין כמוהו.
 
בשנת 1942, ברחתי ליער דרך חרך שדרכו הכלבים עברו. הייתי מאוד רזה  וקטנה לגילי. ביער הסתובבתי לבדי. אחד מהאנשים הטובים מצא אותי והציל אותי מארגון מטעם מונטיפיורי ,שעזר לאתר ילדים בודדים במלחמה וסייע לשקם אותם ולמצוא להם משפחות אומנות. הוא אסף אותי אל ביתו כשהייתי במצב אנוש, לאחר שהסתובבתי ביערות ימים ארוכים בלי מזון ובקור עז, לאחר שטיפל בי הוא שלח אותי באוניה לארגנטינה.
 
בערך חמישה חודשים ארך המסע לארגנטינה. בארגנטינה אספה אותי משפחת שוסטרמן . גדלתי במשפחה עד גיל 18. כאשר  הגעתי לארגנטינה שקלתי 7 ק"ג והייתי 80 ס"מ. אב המשפחה היה בעיני "שליח ה'" שטיפח אותי, האכיל אותי ועודד אותי. החיים אצל המשפחה שאספה אותי היו טובים. היו להם 2 בנים והם רצו מאוד שתהיה להם בת. הם דאגו לי ולימדו אותי תורה ורשמו אותי לבית ספר. אבי המשפחה האמין בי מאוד ולמרות שלא היה נהוג בחברה החרדית ללמד בנות באותה תקופה, הוא השקיע בי זמן רב כי האמין שיש לי יכולות למידה גבוהות.
 
אני רוצה לספר על האדם המיוחד שהציל אותי בפעם הראשונה כאשר הסתובבתי כילדה קטנה ביערות, בודדה ורעבה,המתנדב היה אדם טוב לב ומיוחד ואני זוכרת את שמו : סשה ולאחר הרבה שנים כשהייתי בת 19 הייתי כבר נשואה בארץ ישראל ,בעלי חיפש את האדם היקר הזה והוא מצא אותו בפולין , בעלי שלח לו כרטיס ונפגשנו בצרפת, הוא לא היה יהודי, החלטנו להיפגש בצרפת מפני שזו מדינה ניטרלית וגם זכרתי שאז הוא דיבר אליי ביידיש ובצרפתית, אני גם זוכרת שהוא ליטף אותי כל הזמן ואמר לי "מיין קליין מיידלע" כלומר: ילדתי הקטנה, הייתה לו חמלה והוא אהב לעזור ונתן לי הרגשה ותקווה.
 
הפגישה עם סשה הייתה מאוד מרגשת, סשה לא האמין שזאת אני הילדה הקטנה שהוא הציל, בכינו הרבה במפגש והרגשתי בפעם הראשונה הרגשת בטחון, בעלי נתן לו כסף כדי לעזור לו לקנות בית , רציתי להחזיר לו מעט לעומת הדבר היקר ביותר שנתן לי, הזכות לחיות בכבוד.
 
בעלי היה מהנדס אלקטרוניקה הוא נולד בארץ למשפחה ציונית חזקה, הוא היה חזק מנטלית ונתן לי כוח ותחושה שאני חכמה ויפה וטובה ומגיע לי הרבה, החוזק של בעלי סייע לי לרפא את הפצעים. הכרתי את בעלי שהגיע לארגנטינה בשליחות ממדינת ישראל. הוא חיזר אחרי והתחתנו בהיותי בת 18, בשנת 1950. סירבתי לעלות לארץ . רציתי להקים משפחה ורק אח"כ להתיישב במדינה. נולדו לי 3 ילדים. בני הבכור התחיל ללמוד רפואה בארגנטינה. ובהיותו בן 17 החליט לעלות לארץ. היה לי קשה מאוד. אחריו עלה לארץ בני הצעיר. 
 
בשנת 1987 החלטתי לעלות לארץ. לפני שהגעתי לישראל למדתי ספרדית יוונית פורטוגזית צרפתית ואנגלית. השפות האלה הן שפות לטיניות השפה העברית הייתה מאוד קשה ללמידה. ביום השני לעלייתי ארצה, בני  רשם אותי לאוניברסיטה. שאלו אותי כמה שנים אני כאן ואמרתי שיום אחד. למדנו  חמש שעות ביום. היה לי קשה לקלוט את השפה. המורה נתנה לנו כל יום דפים ואני קראתי והתאמצתי עד שהצלחתי. המרצה באוניברסיטה עזרה לי מאוד. היה לי קשה מאוד. בכוח הרצון והאמונה הצלחתי לעשות תואר שני בפסיכולוגיה וזאת בגיל 60.
 
היום אני מאושרת, אני מתקשה להאמין שעברתי את כל הדברים האלו ואני מודה לאלוהים שנתן לי כאלו מתנות לאורך כל הדרך, המתנדב שהציל אותי, המשפחה שאימצה אותי ונתנה לי הזדמנות לחיים של כבוד, בעלי היקר שנתן לי כוחות וילדיי ונכדיי שנותנים לי הרבה אושר ושמחה. היום יש לי שלושה ילדים, שמונה נכדים והם גרים בתל אביב, בכל סוף שבוע אני מתארחת אצלם, הם מכבדים אותי מאוד וכולם מגיעים לפגוש אותי.
 
תשע"ה

מילון

מיין קליין מיידלע
ילדתי הקטנה

ציטוטים

”רציתי להחזיר לו מעט לעומת הדבר היקר ביותר שנתן לי, הזכות לחיות בכבוד. “

הקשר הרב דורי