מאגר סיפורי מורשת

הורי יוסף וסבינה פרייפלד היו ניצולי שואה, הם עלו לישראל מפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. אימא שלי איבדה את סבתה, אמא שלה, אחיותיה ובעלה בשואה ורק אחותה ג'ני ניצלה. אבא שלי איבד את הוריו וחלק מאחיו את אשתו ושני ילדיו בשואה.

אחרי המלחמה, ההורים שלי הכירו בגרמניה במחנה מעבר, הם נישאו ואחי הגדול אנשל נולד שם. אבי הצליח למצוא שלשה מאחיו. אמי מצאה את אחותה. כשאלו אותם לאיזו מדינה אתם רוצים לנסוע? אבי אמר רק לארץ ישראל זו הארץ של היהודים. בשנת 1949 הצליחו לעלות לארץ ישראל ואילו אחותה של נסעה לאוסטרליה עם בעלה.

ההורים שלי עלו לישראל באנייה "מולדת" ומשם העבירו אותם למעברת  "שער העלייה" בחיפה. כשהגיעו עשו להם חיטוי של אבקת די. די. טי ושטיפת שיער בנפט נגד כינים. היו שם מאות יהודים, עולים חדשים מכל העדות ובליל של שפות: פולנית, רומנית, צרפתית, עירקית, מרוקאית, עירקית, יידיש, ערבית ועוד… מעט מאוד ידעו עברית והיה מאוד קשה לתקשר האחד עם השני. התנאים היו קשים ורובם גרו באוהלים ובצריפים מפח.

אני נולדתי במעברה בדצמבר- 1949 וגדלתי באוהל בתקופה בה ירד שלג והקור חדר לאוהל ולעצמות. אימא שלי שרק מספר שנים קודם איבדה את משפחתה הייתה מאוד חולה ואבא שלי יצא לדוג בספינת דייגים כדי לפרנס את המשפחה. ולמרות הסבל, הכאב והגעגועים הקשים לבני משפחתם, שניהם היו אופטימיים ללא תקנה וראו תמיד את חצי הכוס המלאה. אמי לימדה אותי לא לבכות על חלב שנשפך ותמיד להסתכל קדימה.

אחרי כשנה, עברנו לרחוב עומר אל כאטב בשכונת ואדי סליאב, שם גרו בעבר ערבים שבתקופת מלחמת העצמאות המנהיגים שלהם שכנעו אותם לברוח והם ברחו לירדן והשאירו את הבתים נטושים.

לואדי סאליב הביאו עולים חדשים שהגיעו מכל המדינות למשל סוריה לבנון פולין רוסיה עירק מרוקו רומניה יוון מרוקו וגם ערבים מוסלמים ונוצרים שהחליטו להישאר ולא לברוח.

כולם דיברו בשפת האם שלהם הם לא ידעו עברית ודיברו ביניהם באמצעות הידיים ומאכלים שכיבדו אחד את השני כמו עוגיות מרוקאיות, קוסקוס, מרק תפוחי אדמה ואם הצליחו להשיג דג קרפיון הכינו גם גפילטא פיש.

ולמרות שלא ידעו את השפה האחד של השני, ידעו שפה אחרת שפת החברות.

גרנו בחדר אחד קטן שהיו בו מקלחת ומטבחון, השירותים היו בחוץ בתוך בוטקה מעץ ושימשו את כל השכנים. אך השירותים היו ללא אסלה ומים זורמים אלה בור מכוסה בקורות עץ כדי שאפשר יהיה לעמוד עליו וכל פעם שפכו שם מים מדלי וסיד לניקוי.

למרות התנאים הקשים הייתה לי ילדות נהדרת עם הרבה חברים וחברות. שחקנו אחרי הלימודים ברחוב במשחקים  כמו קלאס, קפיצה על חבל וגומי היה לנו גם כדור שעשינו לבד מבדים. דודתי ג'ני שנסעה לאוסטרליה, הייתה שולחת לנו חבילות בגדים ואוכל בקופסאות שימורים, וגם צעצועים לי ולאחי. אני זוכרת את ההתרגשות בכל פעם שהגיעה חבילה מאוסטרליה ובמיוחד את הבובות היפות. כמובן שכול הילדים הגיעו לשחק מפני שרק לנו היו צעצועים. אנחנו הילדים למדנו עברית בגן ובבית הספר אבל עם ההורים דיברנו בשפת האם יידיש, קצת גרמנית, כשההורים שלי לא רצו שנבין הם דיברו ביניהם פולנית… אבל אחי ואני הבנו מה שהם אומרים… במשך הזמן רוב תושבי השכונה הלכו לאולפן ללמוד עברית שתמיד נשמעה מצחיק מפני שלכל אחד היה מבטא מוזר..

בסוף כתה א' הודיעו לנו ההורים שמחר אנחנו עוברים בית. לא הבנתי כיצד עוברים דירה וכל הלילה חשבתי שיגיעו משאית ומנוף, ייקחו את בית האבן, יעמיסו על מהמשאית ויעבירו את הבית למקום החדש. להפתעתי בבוקר הגיעה המשאית העמיסו את מעט הרהיטים והחפצים ונסענו משם לרחוב לבונטין בשכונת הדר לבניין חדש. נכנסנו לדירה של 2.5 חדרים שבשבילי זה נראה כמו ארמון. החדר המרגש ביותר היה חדר השירותים עם אסלה ושרשרת מתכת ממיכל שהיה גבוהה וכל פעם שמשכו בחבל ירדו מים לשירותים ממש המצאת המאה ומרוב התרגשות עמדתי שעות ומשכתי בחבל לראות כיצד המים זורמים באסלה. עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת בזה.

כל היום עברו רוכלים למכור את מרכולתם: חיכינו למוכר הסברס, מוכר האבטיחים, קנה סוכר, תפוחים מסוכרים וכמובן האלטאזאכן, היה לנו מקרר ישן ומוכר הקרח היה מגיע כל ימיים למכור גושי קרח. מוכר הנפט, משחיז הסכינים והחלבן שהגיע עם עגלה מלאה כדי חלב. ברחוב הרצל בפינת הרחוב עמד מוכר התירס.

בכתה ב' התחלתי ללמוד בבית ספר "לשדה" שהיה בעבר בית ספר לנזירות  והיום הוא הפך להיות "מוזיאון חיפה לאומנות".

רוב התלמידים בבית הספר היו ילדי עולים חדשים עם קשיי שפה והורים שלא תמיד יכלו לעזור להם בשעורי בית. הרבה ילדים יצאו לעבודה כשסיימו ללמוד כתה ח'. מאוד אהבתי את שיעורי המלאכה וציור. יום אחד הלכנו לסיור במוזיאון של אומני חיפה שהיה קרוב לביה"ס. כל כך התרגשתי וכשחזרתי הביתה התחלתי לצייר ומאז ועד היום אני עוסקת באומנות. אחה"צ ירדנו כל הילדים לרחוב שחקנו מחניים, קפיצה בחבל, קלאס, מחבואים ותופסת. בקיץ היו מגיעים מדריכי נוער סוגרים את הרחוב ומקיימים פעילות לילדי השכונה. היו עורכים תחרויות ספורט, משחקי קבוצות, ריקודים ועוד… (לימים כשהייתי מנהלת מתנ"ס פעלתי באופן דומה ויצאנו לגנים הציבוריים ולרחובות להפעיל את תושבי השכונה).

בקיץ החלונות היו פתוחים היה חם ולא היו מזגנים, מכל החלונות נשמעה מוסיקה בשפות שונות ובסגנונות שונים מ: אום כולתום, מוסיקה יוונית, מוסיקה קלסית, אופרות, מוסיקה מזרחית, שירי ארץ ישראל ושירי חזנות. האוזן התרגלה לשמוע את כל הסגנונות. מערכת היחסים בין השכנים הייתה טובה. הדלתות היו פתוחות וכל הזמן נכנסו ויצאו השכנים. ריחות הבישולים נישאו בחדר המדרגות וכולם טעמו את הבישולים. את העוגות של סבתא סבינה הכירו כל השכנים וכולם נכנסו לטעום. הייתה תחושת שייכות, הייתה ערבות הדדית והמשפחות שמרו ודאגו האחד לשני. היינו קהילה מדהימה.

בימי שישי התאספו החברים ניצולי השואה למשחק קלפים "רמי" וסיפרו  את קורותיהם ב"גטו" ב"מחנות הריכוז" ו"מחנות העבודה" גו לוז', אושוויץ, גרוס רוזן, מטהאוזן, פלאשוב בוכנוולד. הייתי ילדה מאוד סקרנית ותמיד נשארתי לשמוע את הסיפורים… לפעמים גרשו אותי מהחדר מפני שהסיפורים היו קשים ואז התחבאתי מאחורי הווילון או מתחת לשולחן…הם דיברו ביידיש ופולנית חשבו שאני לא מבינה. אבי היה צבע והשותף שלו איסר מינץ היה ב"רשימת שינדלר" וכשהיה מגיע אלינו סיפר את הזוועות שקרו במחנה פלאשוב. אני זוכרת את היום בו הגיע שינדלר אשר הציל הרבה יהודים מהמחנה באנייה לחיפה איזו התרגשות הייתה, הניצולים הלכו לנמל לקבל אותו באהבה.

המדהים היה שבאמצע הסיפורים הקשים הם תמיד סיפרו בדיחות לפעמים בדיחות מקאבריות והתגלגלו מצחוק… היו שרים שירים ביידיש. אני זוכרת בעיקר את השיר על השביל עץ בודד ששרה אחר כך חווה אלברשטיין. לימים הבנתי שהבדיחות והשירים היו חלק מריפוי הנשמה הפגועה שלהם.

למרות העצב והגעגועים ההורים ושאר ניצולי השואה ידעו לנצל את החיים… יצאו לנופשים הלכו לקולנוע להצגות לרקוד במסיבות לשחק קלפים. הבית שלנו היה שוקק חיים הדלת הייתה פתוחה והגיעו הרבה חברים היה לנו בית שוקק חיים עליז ושמח..

עם סיום כתה ח' הלכתי עם חברה להירשם לבית ספר תיכון "ויצ"ו" חיפה. למדתי צילום ואומנות. השתתפתי בקבוצת התיאטרון הייתי חברה בוועד הכיתה. מאוד אהבתי את מגמת הצילום. כשעברתי לתל אביב ללמוד אומנות "במכון אבני" פגשתי את סבא דני שגם הוא למד שם פיסול. כשהתחתנו עברנו לגור בקדימה. בקדימה נולדו עדית ,אסף ויעל והנכדים ניב מיה אופיר ואור.

דני בעלי הקים סטודיו לפיסול ובית יציקה לפסלי ברונזה. אני המשכתי ללמוד אומנות בעין הוד וחינוך בלתי פורמלי בבית ברל ואוניברסיטת בר אילן. לימדתי וריכזתי את תחום האומנות והגיל הרך במתנ"ס קדימה ואחר כך ניהלתי את המתנ"ס בקדימה ובנתניה.

כל מה שלמדתי על בינוי קהילה, שייכות, ערבות הדדית וחוסן קהילתי למדתי בילדותי, למדתי ברחוב בין החברים ובעיקר מהורי שהעניקו לי אהבה ללא תנאי.

כיום אני גמלאית מהחברה למתנסים, מנחה צוותים בתחום בינוי קהילה והדרכת מנהלים, מתנדבת בארגון של"מ ומדריכה רכזי מתנדבים וכמובן נהנית מהנכדים.

אבא שלי יוסף אמר תמיד שלהקים משפחה בישראל, ממשפחתו זה הניצחון הגדול ביותר שלו ושל העם היהודי.

קישור ל – סרטון הניצחון

הזוית האישית

סבתא לאה מאוד התרגשתי מפנייתה של אופיר נכדתי להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי. אופיר ילדה סקרנית ושמחתי לספר לה על ילדותי ועל הורי על המסע שכל אחד עבר. שמחתי לפגוש סבים וסבות ולשמוע את סיפורי עליה ותקומה. תודה לתמר שמיר, בית ספר יגאל אלון בקדימה ולבית התפוצות על ההזדמנות לספר ולחוות חוויות משותפות.

אופיר הרגשתי שהתכנית קירבה בין סבתא וביני, בעיקר בגלל שהיום אני מכירה טוב יותר את השורשים של המשפחה שלנו. הייתה לנו הזדמנות לטייל יחד ולמצוא זמן איכות כשמצאנו את הבית הישן שבו גרה סבתא והצלחתי לגשר בין הדברים ולהבין את סבתא כילדה. תודה לתמר שמיר המדריכה שנתנה לנו הזדמנות לחוות תכנית מיוחדת זו.