מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לגאולה

סבא צביקה ובר טפר
סבא צביקה
סיפורו של ילד קטן בשואה

שמי צביקה טפר, נולדתי בברסלב שבפולין, בשנת 1941.

הבריחה מפולין

סבא שלי היה גיאולוג רשאי של חברת "של" והיה מוכר בפולין. פולין הייתה חצויה בין רוסיה וגרמניה. כשאני נולדתי, הרוסים (האוקראינים) השתלטו על פולין. הרוסים (האוקראינים) רצחו את סבא וסבתא שלי ואת 7 ילדיהם על ידי טבילת ראשם בחבית זפת רותחת. אימא שלי ואבא שלי החליטו לברוח מפני שהם היו מוכרים בפולין וכדי שלא יסגירו אותם לאוקראינים. עלינו על רכבת שנוסעת לכיוון רוסיה. אחרי עשרים דקות נסיעה מטוסים גרמניים הפציצו את הרכבת, הרכבת נתקעה על המסילה והנוסעים קפצו ממנה וברחו. כשאימא, אבא ואני במנוסה מהרכבת, המטוסים הגרמניים ירו על הבורחים. אבא שלי קיבל כדור בראש ומת ולכן נאלצה אימא שלי לקבור אותו במקום. אימא שלי נשאה אותי בשק בגלל שהיה קר בחוץ והיה נוח מאוד לשאת אותי תוך כדי המלטות מהרכבת. היא הלכה לאורך המסילה, פרק זמן עד שהגיעה למנזר, דפקה בשער ופתחה לה נזירה את האשנב ושאלה מה היא רוצה אימא שלי סיפרה לה שראתה רכבת תקועה והלכה לחפש בה מציאות ומצאה שק היא הביטה בתוכו שם ראתה תינוק. אימא שלי שאלה את הנזירה אם היא רוצה את התינוק. הנזירה אמרה לה, ניקח את התינוק בתנאי שאת מצטרפת. היינו במנזר ביחד בשנים 1941-1945.

החיים במנזר

למנזר היו מגיעים כל יום רביעי הגסטפו. הם היו מורידים את המכנסים לכל הזכרים ובודקים מי היה נימול. מי שהיה נימול היו לוקחים אותו וזורקים אותו בכוח לבלטות של המדרכה בחוץ ומרסקים לו את הגולגולת. למזלי כשאני נולדתי לא היו מוהלים אז לא נימולתי ובזכות זה נשארתי בחיים. במנזר אימא שלי חילקה אוכל לילדים, הילדים היו שרים לה: "צ'וצ'ה נושה זרובי קוקלה דביי קשה דביי קשה". אני לא ידעתי שצ'וצ'ה נושה היא אימא שלי. היה מקרה שהיה שם תנור ענק אני הסתובבתי עם חיתול והתקרבתי לתנור ונכוויתי בבטן. במנזר לקחו חלמון של ביצה, שמו עלה של כרוב וקשרו לי את זה על הבטן וכל יום החליפו לי עלה כרוב במשך שלושה חודשים. זו היה התרופה היחידה בזמן המלחמה.

סיום המלחמה

בשנת 1945 הגרמנים נסוגו. במחנות ההשמדה השומרים הנאצים ברחו. אימא שלי הגיעה לכניסה של מחנה ההשמדה לראות בלוח המודעות אם מישהו מחפש אותה. היא ראתה פתק משתי אחיות ואח ששרדו במחנה והם מחפשים מישהו מבית בלומנקרנץ (שם של אימא מביתה). אימא השאירה פתק בלוח המודעות שמחר היא תבוא בשעה שמונה בבוקר עד שהיא תמצא מישהו. שתי אחיות בלה ורחל ואת אח שלה משה והם החליטו שהם נוסעים לכיוון ברלין.

עזיבת המנזר והדרך לברלין

למחרת אימא שלי (שכבר ידעתי שקוראים לה צ'וצ'ה נושה שהיא עושה בובות ונותנת דייסה), אמרה לי: "חניק, אני אימא שלך ואנחנו עוזבים את המנזר ונוסעים לברלין". ליד הרכבת לברלין ראיתי חייל אמריקאי כושי. קפצתי מהרציף לפסים כדי לברוח מהחייל הכושי, החייל קפץ אחרי תפס אותי החזיר אותי לאימא שלי ונזף בה. אני פשוט פחדתי מהכושי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כושי. כשהחייל האמריקאי שלף אותי מהפסים עברה רכבת מהירה ולי לא קרה כלום.

הפלגה באניית מעפילים

נסענו ברכבת לכיוון העיר אולם שבגרמניה. מתחנת רכבת אספו אותנו חיילי הבריגדה היהודית והביאו אותו למחנה נאצי נטוש בשם "נויאולם",  שם היינו עד אמצע שנת 1946. משם נסענו עם הסעה של הבריגדה היהודית למחנה מרסי שבצרפת. במרסי  עלינו על האנייה "פניורק" לכיוון פלסטינה. האנייה הייתה מלאה תאים: שישה תאים לגובה ולרוחב מקיר לקיר, 100 תאים. באנייה קיבלתי תפוזים וזו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי תפוזים ומזון משומר, וביסקוויטים יבשים.

מחנה המעפילים בקפריסין אחרי שבוע של שייט (בדרך היינו במצריי מסינה שבאיטליה, שם ראיתי בתים קטנים כמו בהצגות) הגענו קרוב לחיפה, ראינו את הכרמל. הגיעו לכיוונינו אניות קרב בריטיות שכיוונו אותנו לקפריסין. שם היינו שבעה חודשים. במחנה היו הרבה ילדים ואימהות, כי רוב הגברים גוייסו למלחמה בארץ, לפלמ"ח. האוכל היה יותר טעים ושיחקתי עם ילדים. בשנת 1948 הפלגנו לנמל חיפה באנייה "נגבה". הגענו בחנוכה, קיבלה אותנו יפה ירקוני, חילקה סופגניות ושרה לנו שירים כמו "עגלה וסוסה" ושירי חנוכה.

מעברה מחיפה נסענו למעברת "בנימינה". גרנו באוהל, טיילנו בפרדסים, קטפנו תפוזים. לא היו שירותים, אנשים שהיו צריכים להתפנות יצאו מחוץ לאוהל כדי לעשות צרכים ותנים נשכו אותם בישבן. טיילנו בזיכרון יעקב. משם המשכנו לרמלה וגרנו בה שלושה חודשים.

מגורים ביפו

חבר של אימא שלי ששירת בצבא כנהג מובילים ארוכים, אמר שיפו שוחררה ואפשר ללכת לגור שם. יפו הייתה תחת משטר צבאי. בעזרתו נכנסנו ליפו ובחרנו בית נטוש ושם גרנו עד 1956. שם נולדו אחותי ואחי החורגים. בשנת 1956 במהלך מבצע סיני, בלילה הייתה אזעקה. אחי ישן על ידי במיטה ובבוקר קמנו וראינו שאחי נעלם.  גרנו ברחוב 101 א' – רחוב קרוב לים ביפו. חשבנו שאולי אחי ברח, חיפשנו אותו בחוף הים ובסביבה וכשלא מצאנו חזרנו הביתה והתחלנו לסדר אותו כדי שהמשטרה תבוא. תוך כדי סידור מצאנו אותו ישן מתחת למיטה מכורבל בשמיכה.

חיים בוגרים

בשנת 1957 עברנו לגור בחולון, בכיכר סטרומה. גרתי שם עד 1964. בשנת 1958 התגייסתי לצבא, לחיל הים, ושירתי שם עד שנת 1964 כלוחם בשייטת 13. השתחררתי בדרגת רב סמל. למדתי לימודי הנדסאי מכונות באוניברסיטת תל אביב. את אשתי הכרתי ב"בית תבורי" בכיכר דיזינגוף שבתל אביב. הגעתי עם שלושה זוגות חברים. החברה שלי עזבה למקסיקו ואני באתי לבד בלי חברה. באירוע ריקודים אמרתי לחברה', אתם רואים אותה עם השמלה השחורה והנקודות השחורות, אנחנו רוקדים איתה כל הזמן. בסוף הערב ליוויתי אותה לגבעתיים, לביתה, ומאז אנחנו יחד. עבדתי "באלתא" 32 שנה נולדו לי 4 בנים ויצאתי לפנסיה ונולדו לי 12 נכדים כאשר בר היא הנכדה השישית.

תמונה 1

הזוית האישית

סבא צבי – בר הייתה לי חוויה לא רגילה להיות איתך בפעילות הזאת. מאוד נהנתי מהפעילות המשותפת ומהנסיעה לבית התפוצות. בר – היה לי מאוד כיף לגלות ולדעת יותר על הסיפור שלך ומה עברת.

מילון

גסטפו
הוא קיצור שמה של "משטרת המדינה החשאית" של גרמניה הנאצית. אחד הגופים המרכזיים לאכיפת הטוטליטריות הנאצית.

ציטוטים

”באנייה קיבלתי תפוזים וזו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי תפוזים“

הקשר הרב דורי