מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משה אלגזי

אני וסבא בתחילת התכנית.
עומר ואני. עומר בת שנה וחצי.
עומר גבאי

שמי משה אלגזי, סבא של עומר גבאי.

נולדתי באיזמיר שבטורקיה, ועליתי לארץ ב- 1951 בהיותי בן שנה, יחד עם אבי, יעקב,  ואימי אסטריה (כוכבה בעברית). כשעלינו לארץ התיישבנו בעיר לוד במעברת עולים. מעברה זוהי שכונה של צריפים מעץ. במעברה נולדו אחיי: מאיר, יומי ,יצחק. בארץ אבי עבד כחייט ואימי הייתה תופרת. אחי מאיר נפטר בשנת 2005, ונשארו לי שני אחים: יומי ואיציק (יבל"א).

תמונה 1

אני כתינוק בן שנה

 

הבית שלנו, במעברה, היה חדר אחד ששימש למטבח, מקלחת וחדר שינה. כיבסנו את הכביסה בחוץ בפיילה, (מיכל גדול עשוי מתכת). המים בתוכה התחממו מאש המדורה.

במעברה גרו עולים חדשים מטורקיה ומספרד. במעברה גרנו 8 שנים. העולים נפגשו במרכז המעברה, ושם הכרנו אחד את השני. ערכנו קניות בשוק בלוד בעיקר קניות של מוצרים בסיסיים כמו: לחם, חלב, גבינה ופירות. זו הייתה תקופת הצנע. לכול משפחה היה פנקס תלושים שאיתם קיבלו מצרכים בהקצבה. בין המצרכים היו: עוף, דג פילה, אבקת ביצים, אבקת חלב, קטניות, לחם שחור עגול ומרגרינה. כל המצרכים ניתנו בהקצבה אישית לנפש. בימי השבוע אכלנו חביתות וסלט. בשבתות היינו אוכלים תבשילים מירקות ולעיתים רחוקות הצלחנו להוסיף בשר או עוף. השוק היה במרחק של 20 דקות הליכה, לא היה אוטובוס.

הילדים במעברה דיברו עברית ועם ההורים דיברו בלדינו. ההורים לא הבינו עברית, ואנחנו הילדים שימשנו כמתורגמנים. ברחובות המעברה שמענו יותר לדינו מאשר עברית.

הלימודים בביה"ס התקיימו בשתי משמרות: משמרת ראשונה משעה 8.00 ועד  12.00, משמרת שניה משעה 12.00 ועד  16.00. למדנו בשתי משמרות  בגלל מחסור בבתי ספר באזור.

תמונה 2

 (1956, גן ילדים. אני מופיע בשורה השניה מלמעלה בצד ימין.)

תמונה 3

(1957. אני בן 7 במעברה בלוד).

 

את הבוקר ניצלנו למשחקים בחוץ כמו: כדורגל, יצרנו את הכדור מסמרטוטים שגלגלנו וקשרנו לכדור עגול וגם שיחקנו במחבואים ותופסת. לא היה ים קרוב, ובית הכנסת היה במרחק של 3 קילומטרים. בנוסף למשחקים והלימודים עזרנו להורינו במטלות הבית או בליקוט ירקות בשדות הנטושים, מה שיכולנו לקחת: עגבניות, לימונים, חצילים, תירס וזיתים. מהזיתים הפקנו שמן.

במעברה לא היה חשמל, השתמשנו במנורות נפט. לא היו מים זורמים בצריפים, הייתה ברזיה מרכזית לכולם. לפני שימוש במים לשתייה או בישול היינו חייבים להרתיח את המים, משום שהמים בברזים היו עכורים, חומים או לבנים, הם היו מסריחים מריח ביוב. לא היו שירותים אישיים בצריף. היה בור קליעה משותף לכל הדיירים. כשהתקלחנו היינו מחממים מים במדורה ואוגרים אותם בפיילה גבוהה, שבה השתמשנו גם לכביסה. המדורה הייתה תחומה בעזרת אבנים גדלות ומעליה הפיילה. הסתבנו בסבון כביסה ושטפנו אותו בעזרת טסה מנחושת. התקלחנו פעם בשבוע, ביום שישי. לעיתים לא היה סבון בנמצא. שמרנו כל פיסה ממנו לכביסה ומקלחות, מוצר בסיסי ויקר (בהשוואה להיום). הדחת כלים נעשתה בעזרת בוץ, לימון ומים. בעניין הלימון, הלימון רב שימושים וחשוב. גם אותו שמרנו מכל משמר: כשהיינו סוחטים לימון, היינו שומרים את הקליפות ומשתמשים בהן לניקוי.

בחורף לעיתים ויתרנו על מקלחות. היה קשה לשמור על אש מדורה. כשהיינו נרטבים בגשם, היינו מתנקים בעזרת סמרטוט. אחרי כמה שנים קנינו פתיליית נפט. היא שימשה לבישול בתוך הבית. בגלל יוקר הנפט, כיבסנו וחיממנו מים לרחצה במדורה בחוץ.

אחרי 8 שנים פינו את המעברה שלנו. נסעתי עם אימי לסוכנות ברמלה, מכיוון שלא ידעה לקרוא ולדבר בעברית אני תרגמתי עבורה את המסמכים מעברית ללדינו. שנה לאחר מכן עברנו לדירה חדשה בשיכון חדש ב"לוד" עם מים זורמים, (הייתה מערכת ביוב) וללא חשמל. הבניה נקראה "תותח בטון", כי היו בונים בתים יצוקים בתבניות. הדירות היו קטנות, 48 מ"ר. הדירות בשיכון היו ארמון בהשוואה לצריף במעברה (8 מ"ר), על אף שלא היה חשמל. חיממנו מים בסירים ואיתם התקלחנו בחדר המקלחת (טוש). הבישול נעשה על פתיליות. במקרר היה ארגז קרח. כל יום קנינו קרח ממוכר הקרח, שנהג בעגלה רתומה לסוס. עששיות ונרות המונחים בצנצנות זכוכית ריקות של ריבה שימשו לתאורת הבית.

בית הספר היה מודרני יחסית לביה"ס במעברה, ללא שתי משמרות לימוד. הוא היה במרחק של 10 דקות מהבית. למדנו עד השעה 13:00.  כשחזרנו הביתה מבית הספר, הכנו שיעורים. אח"כ שיחקנו בשכונה במחבואים, כדורגל (הפעם היה לנו כדור אמיתי, שהיה שייך לשכן שלנו), תופסת, מחניים וכו'. אחי מאיר ואני שוטטנו בשכונות החדשות ואספנו מתכות, אלומיניום, נחושת ובדיל. מכרנו אותם בשוק בלוד. את הכסף העברנו להורינו. למדתי בביה"ס עד כיתה ח'.

כשהייתי בן 14 ( בשנת 1964), עברנו לירושלים לשכונת "ימין משה". באותה תקופה שכר הלימוד בתיכון היה יקר, להוריי לא היה מספיק כסף ונאלצתי להתחיל לעבוד בגיל 14.

התחלתי לעבוד במסגרות. זה מקצוע שליווה אותי במשך כל חיי.

על אף הקשיים השונים, לאימי, אסטריה, היה חשוב להשריש בנו את אהבת ארץ ישראל. היא עשתה זאת בכל יום דרך סיפורים המפארים את נופי הארץ, סיפורי התנ"ך ודרך שירים בלדינו ובעברית , (לשירת הלדינו שמור תור הזהב בספרד, וכך גדלנו על שיריו של יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול וחבריהם). אלו אחת המתנות, מיני רבות, שקיבלתי מאימי אסטריה. ידעתי שגם אני כשאהיה אבא אעביר זאת לילדיי.

תמונה 4

בתמונה: אבי מצד ימין אימי במרכז ובת דודתי.

 

שכונת ימין משה גבלה עם חומת ירושלים, זו הייתה שכונת ספר יחסית לשכונות האחרות בירושלים. על החומות ישבו הלגיון הירדני שמידי פעם הם ירו לעבר השכונה. הם צפו בנו ממרחק קרוב מאוד. זהו מצב מפחיד ומעורר תסכול כי לא יכולנו להגן על עצמנו. בכל זאת היינו ילדים, וכמו כל הילדים רצינו לשחק בחוץ , אך לא יכולנו לעשות זאת מפני שהליגיונרים צופים בנו ויורים במי שעובר. חששנו מפני פגיעות בבלוני הגז, זוהי סכנה ממשית במקרה של פיצוץ בלון הגז. חלק מהתושבים נפגעו מהירי, ושלושה גברים מהשכונה נהרגו. צה"ל ישב בהר ציון מול השכונה והלגיונרים ישבו על החומות. היו חילופי יריות ביניהם ואנחנו הרגשנו כ"בשר לתותחים".

בתוך כך, עבדתי במסגרייה ולמדתי את המקצוע, ויום אחד בשבוע למדתי לימודים עיוניים.

רבקה ואני הכרנו בשכונה בגיל  15 ומאז אנחנו ביחד.

תמונה 5

 (רבקה ואני בני 16).

 

ב- 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. לא היו מקלטים בשכונה, הסתתרנו בחדרים הפנימיים של הבית, כל השכנים יחדיו. בהוראת הג"א , (פיקוד העורף של אז), ביצרנו את חלונות הבית בשקי חול. הלגיון הירדני חשב שזו עמדה צבאית ולכן הם כיוונו את האש לכיוון הבית שלנו. כתוצאה מכך, הבית שלנו חטף פגיעה ישירה: כל הרהיטים ותכולת הבית נהרסו, ולמזלנו, לא היו פגיעות בנפש. מס רכוש שיפץ את הבתים ושילמו עבור ריהוט חדש.

בסיום המלחמה ועם שחרור ירושלים הלגיון עבר לעבר הירדן. התחלנו לחיות חיים רגילים ושקטים, עד שפינו את תושבי השכונה. התחילו להפוך את ימין משה לשכונת אמנים. הצטערנו לעזוב. הרגשנו שהשתמשו בתושבי השכונה כ"שומרים" ואז פינו אותנו לטובת תושבים אמידים.

בינתיים, הייתי לפני גיוס לצבא. הייתה לי שאיפה מיוחדת להתגייס לצנחנים. לאחר הגשת בקשה בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) הצלחתי להגשים את השאיפה שלי. ב-1968 התגייסתי לצנחנים. נלחמתי במלחמת ההתשה בתעלת סואץ בגבול מצרים.

תמונה 6
 (אני מצד ימין, מחזיק את הנשק. מרדף המערה בבקעת הירדן)

 

בתעלה נפלו חברים מהפלוגה שלי במארבים ובפשיטות של המצרים. השתתפתי במרדפים בבקעת הירדן. רדפנו אחרי מחבלים פלסטינאים שרצו לפגוע בישובים ישראלים. הרגשתי חובה וזכות להגן על העורף. לצד רגשות אלו חוויתי צער גדול כשחברים טובים נהרגו. בצל האירועים, לא היה לי זמן מספק לעבד את האבל עליהם.

במהלך הזמן, נלחמתי במלחמת יום הכיפורים (1973), מבצע שלום הגליל (נקראת גם מלחמת לבנון הראשונה 1982), בין המלחמות השתתפתי גם במבצעים שונים. נלחמתי בכל המלחמות והמבצעים עד 1988. לאורך שנותיי בצבא (שירות סדיר ומילואים) ליוותה אותי תחושת המחויבות למדינה שלי.

תמונה 7
(1969 אני יושב מצד שמאל, קורס צניחה)

 

תמונה 8
(1973, מלחמת יום כיפורים. היה יום בחירות בארץ, שלחו לנו קלפי לאפריקה).

תמונה 9

(1982, מלחמת שלום הגליל. אני למעלה, הראשון מבין השלישיה)

 

המחויבות הזו קשורה לסיפורים עליהם גדלתי: סיפורי התורה, שירי לדינו, סיפורי השואה, הפרעות ביהודים בארץ ובחו"ל בעבר. כל זה חיזק אצלי את התחושה שישראל היא הארץ שלנו שבה היהודים יכולים לחיות בשלוה. גם האחים שלי ספגו זאת, והתגייסו ליחידות קרביות: מאיר התגייס לשריון ונלחם באותן מלחמות פחות או יותר. יומי התגייס לשייטת ולקח תפקיד פעיל במבצעים חשאיים שונים. אחי הצעיר, איציק, התגייס ליחידה עורפית בשל מצבו הבריאותי.

בזכות אימי, אחיי ואני התגייסנו ליחידות קרביות כי היא זו שנטעה בנו את אהבת הארץ.

רבקה ואני התחתנו ב- 1969. כוכי נולדה ב- 1970, כרמית נולדה ב- 1975 ודקלה (אמא של עומר) נולדה  ב- 1981.

כשדקלה נולדה החלטתי לגדל אותה בשנה הראשונה שלה. מכרתי את עסקי והתמסרתי לטיפול בדקלה התינוקת: שלחתי את  הבנות לבית הספר. דקלה ואני נשארנו בבית, וטיפלתי בה טיפול מלא: האכלה, החתלה, טיפולים בטיפת חלב וטיולים יומיים. כתוצאה מכל אלה נוצר קשר מיוחד  ביני לבין דקלה. בצהריים קיבלתי את הבנות  שחזרו מבית הספר. לאחר ארוחת הצהריים, עזרתי להן להכין שיעורים. רבקה, אמא של דקלה, הלכה לעבודה בחברת ביטוח "מנורה" בת"א. אחרי כשנה פתחתי את המפעל שלי "אל גל". ניתן לראות בתמונה אותי בפעולה:

תמונה 10

 

לרבקה ולי היה, ועדיין, חשוב לפתח בבנות שלנו את אהבת הארץ, בדיוק כמו שאני חוויתי כשהייתי ילד.

אהבת הארץ הולכת, אצלי, בד בבד עם ההגנה עליה.

בכל שבת, לא משנה מה היה מזג האוויר או כמה היינו לחוצים בעבודה, תמיד טיילנו טיולים רגליים. היינו מעמיסים את הטנדר המשפחתי באוכל, אוהל, בגדים ושמיכות ופשוט נוסעים. לפעמים היה מסלול מתוכנן ולפעמים היינו נוסעים "לאן שיסעו הגלגלים". לפעמים נסענו למקומות קרובים וגם לטיולי לינה רחוקים מהבית.

בכל נסיעה כזו, תמיד הקפדנו לספר על המקום מכמה היבטים כמו: סיפורי התנ"ך וגיאוגרפיה. בכל מקום שהיינו מטיילים בו הצלחתי לשתף את המשפחה בסיפורים מזמן הצבא והמילואים. זה פשוט היה שם: בטיול בצפון נסענו מול הר גבוה, זהו הר דב. שם עשיתי שמירות. בטיול לירושלים טיילנו בעיר העתיקה וראינו את  חומות ירושלים-אזור מגורינו. כשהיינו נוסעים לים המלח עברנו דרך נחל צאלים. בצאלים השתתפתי בתרגיל מילואים. בדרכנו לנופש באילת, היינו מדברים על "דגל הדיו" (דגל ישראל מאולתר מסדין מצויר בדיו). בצורה כזו, סיפורים אלה מחזקים את האהבה שלנו לארץ ישראל ואת הקשר החזק שלנו אליה. יש לנו את הזכות להעביר את האהבה לדור ההמשך שלנו. בשבילי, אהבת הארץ היא אהבה ללא תנאי.

היום בנותיי אימהות. גם הן מגדלות את ילדיהן לאהבת הארץ ושורשיות, ממשיכות את הדרך. יש לרבקה ולי 7 נכדים: טל ונועה שירתו כלוחמות בדרום הארץ. הן השתחררו מהצבא לפני שנתיים, כרגע הן בטיול ארוך בהודו ויתחילו ללמוד לתואר ראשון באוקטובר הקרוב. שליו יתגייס בקיץ לצנחנים, כמוני. עומרי ושובל לומדים בתיכון, ועומר ועדי לומדות בביה"ס הביל"ויים.

שכונת ימין משה, אומנם שינתה את פניה במרוצת הזמן, אבל עבורנו היא תישאר לעד מקום בו הכול התחיל. מידי שנה, ביום המשפחה, כולנו נוסעים לטיול שורשים בשכונה. אנחנו רואים את ביתה של רבקה, שעומד סגור בפני מבקרים, שגרים בו אנשי רוח. את ביתי, שהיום מתגורר בו סופר שוויצרי. את הספסל מול ביתי. את המבנה שמחורר מיריות הליגיונרים באזור בית הכנסת.

תמונה 11

בתמונה: רבקה ואני, וכל הנכדים שלנו בטיול שורשים בימין משה, ירושלים.

הזוית האישית

סבא משה: היה מהנה ומדהים! בתחילה, כל הפרויקט הזה נראה כמחויבות גדולה מידי, לעצור את עיסוקיי ולהגיע לביה"ס. בהמשך הבנתי כמה אני מחכה ומצפה לימי שני. תכנית זו חשפה את עומר לסיפור האישי שלי. אולי לא הייתי מספר לה אותו, אם לא הייתה את התוכנית. כל המשפחה, מכל הגילאים, התעניינו בנעשה במפגשים וביקשו לראות תמונות.

הנכדה עומר: היה מעניין מאוד!

מילון

מעברה
בית עולים זמני

ציטוטים

”"בשבילי, אהבת הארץ היא אהבה ללא תנאי."“

הקשר הרב דורי