מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

זהו סיפור מלפני שישים שנה בארץ רחוקה מפה, בצד השני של ים התיכון, בעיר קונסטנטין, שבאלג'יריה, בצפון אפריקה.

קונסטנטין היא העיר השלישית בגודלה באלג'יריה, בנויה בין שני הרים, המקושרים ביניהם בעזרת מספר גשרים. למטה זורם נהר בשם רומל. אהבנו לרדת ולטייל בשבילים הצרים המובילים לנהר הגועש. בקיץ היה חם מאוד עם הרבה שמש, בחורף היה קר מאוד עם הרבה גשם ושלג. בקהילה היהודית כינו את העיר שלי: "ירושלים הקטנה" כמו ירושלים, מסביבה הרים ובתוכה רחובות בשיפוע וגם מזג אויר דומה.

קונסטנטין

הייתי בן שמונה. זה היה יום של חורף קר, גשום, עם שמיים אפורים, זה היה כמה ימים לפני פורים. אבא שלי ראובן ואימא שלי ארלט תמיד אהבו לעזור לאנשים אחרים. אבא שלי ידע לתקן הכל. אם למשהו הייתה בעיה, הוא היה הולך אליו, לסדר אותה מיד. גם אימא שלי אהבה לעזור לשכנים, לחברים ולבני משפחה. היא ידעה לתפור ולקראת החגים או אירועים היא הייתה תופרת בגדים יפים לאחים ולאחיות שלה. היא גם הייתה מבשלת טוב והעוגות שלה היו טעימות מאוד. השכנה שלנו אליס, הייתה כבר מבוגרת והיה לה קשה להכין את העוגות והעוגיות למשלוח מנות של פורים, לכן באותו יום חמישי ארבעה ימים לפני פורים, אימא שלי הלכה לעזור לשכנתנו אליס לאפות.

זה יום חופש מבית ספר, אחותי לינדה שהיא קטנה ממני בשנתיים ואני היינו עם אימא אצל השכנה. בחוץ קר מאד, באמצע החדר תנור נפט, מפזר חום נעים. יש אדים על החלונות. על התנור אנשים רגילים לשים קומקום של קפה, כי הם אוהבים מאוד במשך היום לשתות קפה חם בימים הקרים האלה. מהבוקר הקומקום של הקפה על התנור, לינדה ואני משחקים אבל אין הרבה משחקים אצל השכנה המבוגרת. אני קם, רץ בחדר, לינדה רצה אחרי, מנסה לתפוס אותי, אני רץ בין הכיסאות, מסתכל אחורה איפה אחותי ופתאום אני נתקל בתנור – הקומקום מתגלגל, וכל הקפה הרותח נשפך על הרגל השמאלית שלי! צעקתי מכאבים, אחותי נבהלה, אימא שלי רצה אלי לחוצה, מורידה לי את הנעל, הגרב נדבקה לעור של הרגל. אימא שלי צעקה להתקשר לרופא דחוף. כאב לי מאוד. אחרי זמן קצר הרופא הגיע ושלח אותנו לחדר מיון. שמה ניקו את הכוויה, עשו לי חבישה וקיבלתי תרופות. אבל הייתי צריך לנוח בבית עד הריפוי מוחלט של הכוויה.

לא בית ספר, לא משחקי כדורגל עם החברים, רק לשכב במיטה או לשבת עם הרגל מורמת למעלה. הייתי עצוב וגם עדיין היו לי כאבים, כל יום טיפול להחליף את החבישה… אבל פתאום דופקים בדלת. אני שומע קולות מוכרים. אלה החברים שלי, באים לבקר אותי עם עוגות וממתקים. הם שואלים אותי "מה נשמע?" הם מחייכים, הם משמחים אותי. ואני שוכח את הכל, את הכאב ואת האכזבה. במשך שבועיים הם באו, כל יום הביאו לי את השעורים שנלמדו בכיתה, עזרו לי להשלים את החומר, שימשו לי כחברה והצחיקו אותי, תמיד אזכור כמה זה עשה לי טוב. גם הוריי דאגו לשלומי ופינקו אותי בזמן הזה במיוחד.

בזמן הפנוי שהיה לי גיליתי דבר פלאי, גיליתי כשרון חדש אצלי. הלכתי לבקר את סבי וסבתי שגרו בדירה מעלינו. סבא שלי שהיה כבר מבוגר, אהב לשבת מסביב לשולחן ולקרוא תהילים. הייתי מסתכל עליו שעות. לקחתי דף ועפרון  שהיו על השולחן והתחלתי לצייר אותו, יצא טוב. המשכתי לצייר עוד כל מיני דברים, אגרטל עם פרחים, דברים שהיו על השולחן, הרחוב שמציץ מהחלון…כולם אהבו את הציורים שלי וזה עשה לי טוב!

השבועיים האלו יכלו להיות עצובים כואבים וריקים ממשמעות, אבל גיליתי בהם מחדש את חבריי, נהניתי מהשהות בבית עם הורי עם משפחתי וגיליתי את כשרון הציור!!!

זה עוד חי בזיכרוני, ונשאר מסר לחיים!

חזרתי לבית ספר מאושר!

ציור שלי

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי חיברה בינינו וחיזקה את הקשרים. גילינו פרטים שונים אחד על השני ונהנינו מאוד.