מאגר סיפורי מורשת

הוריה של סבתא מרל (אייצי וקייטי) נולדו בדרום אפריקה.

הוריו של אייצי היו פייבל ומריאשה (אורדמן) כהן וההורים של קייטי היו נייתן ושיינדל (ברינגר) סטנגר. פיליפ ומריאשה היגרו לדרום אפריקה מליטא/רוסיה בסוף שנות 1800. נייתן וג'ייני היגרו לדרום אפריקה מפולין גם בסוף שנות 1800. ההורים של סבא אייבי (דיוויד ושרה) היגרו לדרום אפריקה מרוסיה וליטא. פייבל (אבא של אייצי (1907-2000) השאיר את אשתו ושלוש הבנות בליטא ונסע לדרום אפריקה. שם קראו לו פיליפ (שם אנגלי).

 

בדרום אפריקה, לאחר עבודה קשה (מכירה של כלי כתיבה מבית לבית), הצליח לפתוח חנות לכלי כתיבה. כשהיה לו מספיק כסף הוא הביא את המשפחה לדרום אפריקה והם לא דיברו ולא הבינו אף מילה בשפה האנגלית. שם נולדו שלושת בניו וסבא רבה שלי היה הבן השני). הם היו מאוד עניים ולאחר בית הספר סבא רבא שלי אייצי היה צריך להביא משלוחים מהחנות לקצה השני של העיר על אופניים. הם היו דתיים והלכו בכל שבת לבית הכנסת. כשאייצי היה בגיל בר-מצווה, אבא שלו "עבד עליו" ודחה את הבר מצווה שלו 3 פעמים ובכך סבא רבה שלי למד שלוש דרשות בעל פה – בכל שבת אביו היה אומר לו שבשבוע הבא יש לו עלייה לתורה ושעליו ללמוד את הדרשה של אותו השבוע בעל פה. פיליפ היה בין המייסדים של אחד מביתי הכנסת המרכזיים .

 

סבתא רבתה קייטי סטנגר (1908-1992)

ניית'ן (אבא של קייטי) היה נגר ולאשתו קראו שיינדל (ג'ייני באנגלית). היו להם שמונה ילדים ארבעה בנים וארבע בנות שלאחת מיהן קראו קייטי (אמא של סבתא שלי מרל). המשפחה הייתה מאוד ענייה ולמרות שהם יהודים, לא שמרו על כשרות בבית. ניית'ן היה נוסע על אופניים כדי להגיע לעבודות נגרות. איכשהו הוא היה סוחב את ארגז הכלים איתו. כשלסבתא רבתה קייטי היו חורים בנעליים, היא הייתה צריכה לרפד את הנעליים עם הרבה עיתונים ובריסטול אבל הגרביים שלה עדיין נרטבו כשירד גשם. הם גם היו צריכים להשכיר חדרים לזרים כדי שיהיה עוד קצת כסף בבית. פינוק נדיר היה לאכול פרוסת לחם עם סוכר שפיזרו.

 

אייצי וקייטי נפגשו במסיבת ריקודים כל אחד היה דייט של מישהו אחר. אייצי הסכים להחזיר את הדייט של חבר שלו (זאת הייתה קייטי) ברגל כי היא גרה בכיוון שלו וההיפך. למרות שאייצי התעניין בקייטי, הוא לא עשה כלום כי הוא חשב שהיא נוצרייה בלונדינית. בסופו של סיפור ארוך (בו הוא היה צריך לאכול הרבה נשיקות מתוקות בבית של קייט כי המשפחה חשבה שהוא אהב אותן אבל לא!) הם התחתנו בשנת 1935 כשקייטי נחשבה למבוגרת למדי. הם שמרו על בית כשר וקייטי קיימה את הערכים של ידישקייט. שניהם עבדו מאוד קשה והצליחו להגיע לעצמאות כלכלית. נולדו להם 2 בנות: ג'קווילין (1937-2001) ומרל (1942).

 

סבתא של גדלה בדרום אפריקה,בבית עם בריכת שחייה ומגרש טניס בגינה. זאת הייתה תקופה של אפרטהייד והיו למשפחה של סבתא 2 משרתות גנן שגרוב ביתן נפרד. בימי שבת קייטי, מרל וג'ק ווילין התגנדרו בבגדים הכי יפים עם כפפות גם בקיץ ונסעו באוטובוס למרכז יוהנסבורג כדי להיפגש עם חברים או משפחה מתחת לשעון הגדול (לא היו טלפונים ניידים). היו יושבים לשתיית תה "בריטי" של צנים עם ממרח דגים. בדרך חזרה לאוטובוס סבתא שלי ואחותה היו רבות על מי תחזיק את ידה של אמא שלהן – היד השנייה החזיקה את התיק שלה.  סבתא שלי ציפתה לבילוי הזה כל שבוע כי זאת הייתה יציאה לעיר וזמן יחד עם אמא.

 

כאשר סבתי הייתה בבית הספר, הילדים היו צריכים ללבוש מדים של שמלה, חולצה, עניבה, גרביים ונעליים מיוחדים לבית הספר. בנוסף חבשו כובע קש עם צבעי בית הספר וכאשר רצו לדבר בשיעור היו צריכים להרים אצבע ורק כשהמורה נתנה למישהו לדבר התלמיד היה אמור לעמוד ולהגיד כן גברת ושם משפחתה ורק אז יכלו לדבר. בזמנים אלו אם היא השתתפה יפה בכיתה המורה הייתה נותנת לצאת החוצה אם מחק הלוח שהיה לוח גיר וכך היו לוקחים סרגל ומכים בו שהאבק יצא החוצה. סבתא וסבא שלי לעולם לא נפגשו  בהפסקות הבנות היו בצד אחד והבנים בצידו השני של המגרש ולא היה ניתן ליצור מגע או מפגש בין הבנים והבנות. אך לאחר כמה שנים, בגילאי ההתבגרות, סבתי וסבא שלי נפגשו ולבסוף התחתנו בשנת 1961 ואז נולדו דודתי לורן, אימי קרול ודודי גרגורי. לאחר הבגרות, סבתא למדה להיות מורה להתעמלות. בזמן הלימודים דרום אפריקה קיבלה עצמאות מבריטניה (1960) וקיימה מצעד גדול. סבתא שלי צעדה כ .drum majorette

 

הביקור הראשון של סבתי בארץ ישראל היה בשנת 1959 בגיל 17 ובאותו הזמן התאהבה בארץ.  היא הפליגה עם משפחתה לבקר בישראל ובאירופה. בישראל נפגש ועם משפחה שגרה בתל אביב ואפילו עם בת משפחה ניצולת שואה. טיילו כמעט בכל הארץ עם בן משפחה שהיה מהנדס מים ושכבר בשנים אלה הוא הזהיר שמצב המים בארץ יחמיר עד מאוד. סבתי התרשמה מזה שאף אחד לא נעל את הדלתות ואם למישהו היה רדיו, כל השכנים בבניין היו מוזמנים לבוא לשמוע. סבתי התרשמה מאוד משוק הכרמל – היא חשבה שהוא פשוטה הקסום!

 

ומאז הטיול בהה, היא התאהבה בארץ וידעה שיום אחד היא תעלה ארצה.  אייבי (אברהם) קופלו (1938-1979)ההורים של סבא שלי, דייויד ושרה (צ'אייט) קופלו, היגרו לדרום אפריקה מרוסייה ומליטא. דייויד פתח מפעל לייצור נעליים עם מספר חברים מדהים. בימים ההם, נעליים נעשו מעור אמיתי בלבד! נולדו להם 4 ילדים שלוש בנות ובן זקונים אבל הבת השלישית נפטרה כשהייתה צעירה מאוד. אייבי היה ספורטיבי מאוד ושיחק קריקט, טניס, גולף וכדורגל שבו הוא התפרסם בדרום אפריקה.

 

ב1961 סבא שלי ייצג את דרום אפריקה במשחקי "המכבייה" בכדורגל. באותה שנה הוא וסבתה שלי היו מאורסים. סבתא שלי הייתה בארץ עם ההורים שלה אבל לא זכו לראות את אייבי משחק בתל אביב כי לא היו להם כרטיסים. למרות שהם היו מאורסים, ההורים של סבתא לא נתנו להם לישון באותו חדר אז סבא ישן עם אייצי וסבתא ישנה עם אמא שלה. אייבי עזב את בית הספר בכיתה יב' כי חבר שלו התאבד וזה השפיע עליו. הוא תמיד רצה להיות אדריכל אבל לא יכול כי לא הייתה לו בגרות. סבא שלי מכר חלקים למכוניות פיאט לזמן מה. אחר כך הוא עבר לעבוד במפעל הנעליים שאבא שלו היה שותף בו. הם גם יצרו נעליים לחיילים. אך לאחר זמן מה האווירה התחילה להיות קצת אחרת ולא נעימה. ובאותו הזמן שעבד במפעל, סבא פתח לול תרנגולות עם חבר לעבודה שהיה לו חווה. הוא השתדל לא להגיע לחווה כי הוא לא אהב את התרנגולות אבל הוא כן הביא משלוחים של ביצים לשכנים שגרו קרוב אליו. הוא גם כן פתח מכבסה בגלנהייזל (פרבר של יוהנסבורג). אנשים חשבו שהוא השתגע כי לכל אחד הייתה מכונת כביסה ומשרתים בבית כדי לכבס להם.

 

סבא אייבי וסבתא מרל בדרום אפריקה אמא שלי דודתי ודודי הלכו לבית ספר יהודי, לסבתא מרל היה מאוד חשוב שהם ילמדו בבית הספר יהודי מאחר שלא למדה אף פעם את השפה. בשנת 1969 סבי נפטר ממחלה, הוא היה בן 31 במותו. סבתי נשארה עם שלושת ילדיה והוריה הגיעו לתמוך בגידול הילדים ונשארו יחד איתה 10 שנים.

 

לאחר 10 שנים יחד החליטה סבתא לעלות לארץ ישראל וזאת כי ידעה שהיא רוצה לגדל את ילדיה בארץ. סבתי עבדה באל-על בביטחון ובזכות עבודה זו ארבעתם הגיעו לארץ לביקור ראשון בשנת 1974 ולאחר מכן עלו בשנת 1979 ארצה על מנת להשתקע ולהקים בית קבע בישראל.

 

כאשר עלו ארצה לא היה ניתן לקחת את כספם מדרום אפריקה אז קנו הרבה דברים כדי לנצל את סכום הכסף שלא נתנו להם לקחת איתם ארצה. סבתי הייתה בהלם גדול עם השפה העברית החדשה עבורה ושלחה את ילדיה לבית ספר. בלימודיהם לא הייתה מאורבת בכלל כי לה היה עוד קשה עם השפה. עשו בגרות והיו חיילים בארץ. החברים של סבתי הפכו למשפחה מאומת כי הרי לא היו להם משפחה בארץ. המחשבה שכל האנשים שפגשו היו מארצות אחרות ושיודעים את אותם התפילות והמנהגים היה לה מדהים.

תשע"ה