מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מרים שליו

בית הכנסת באורדיה
עם קבוצת הקשר הרב דורי.
סיפורה של מרים ...

רקע  

שמי מרים שלו לבית שטיינברג, דור שני להורים שורדי השואה. את סיפור משפחתי אספר כפי שזכורים לי סיפורי הוריי.

אמי ז"ל נפטרה בגיל 46, כשאני הייתי בת 24 ולצערי לא תיעדתי אותה ולכן נצטרך להסתמך על זכרוני בלבד. היום כבוגרת, הייתי שואלת אותה עוד שאלות רבות וגם דואגת לתעד אותה.

אבי ז"ל האריך ימים ונפטר בשיבה טובה ואף זכה להוביל את נכדיו לחופה. קורותיו תועדו במסמך וסרט ע"י קרן שפילברג וברשותי קלטת וידאו של עדותו.

התמזל מזלי שגדלתי בבית שבו גם אמי וגם אבי ספרו רבות על משפחותיהם לפני השואה ועל מה שעבר עליהם בשואה. שיתפו בחוויותיהם ובדרך הישרדותם. השואה הייתי חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום שלנו והיוותה רקע להצלחות קיומנו ובעיקר לכך שאף על פי כן, הורי הצליחו להעמיד דור המשך. דור קטן וצנוע, ילדה אחת בלבד אך בכל זאת עצם קיומי היווה עבורם אור גדול וסמל לניצחון על הרוע האנושי. אני יודעת שהיו משפחות רבות בהן ההורים, ניצולי השואה לא סיפרו לילדיהם על הטרגדיה הגדולה  ההיא, לא שיתפו ולא חלקו, אצרו הכל בתוכם בשתיקה רועמת, כאילו בדרך זו ניתן לדחוק את הזיכרונות הנוראיים ולחוס על ילדיהם. הורי סברו אחרת וכך אני יודעת רבות על קורותיהם ויכולה לספר על כך לדורות הבאים כדי שדור זה של הורינו הגיבורים שהצליחו לשרוד למרות הכל לעולם לא יישכח.

אני נולדתי בינואר 1948, חמישה חודשים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

את שמי, מריה-מרים, קיבלתי לזכר סבתי, אמו של אבי שנספתה בשואה במחנה אושוויץ. שם אבי ז"ל היה אלכסנדר שמואל שטיינברגר ושם אימי ז"ל היה אדית רחל מילר. איני יודעת מה מקור שמם, לדאבוני לא שאלתי אותם כל עוד היו בחיים  אך אני משערת שהם נקראו על שם קרובי משפחה יקרים שנפטרו, כמנהג אשכנז.

אבי נולד בשנת 1914- בהונגריה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אמי נולדה בשנת 1925, בצ'כוסלובקיה באזור דובר הונגרית, צ'כית, רוסית וגרמנית. שניהם נולדו באזורים שבעבר היו שייכים לקיסרות האוסטרו- הונגרית. אחרי המלחמה ההורים שלי נפגשו בעיר בשם אורדיה – ORADEA שכיום נמצאת ברומניה ושם גם נולדתי וגדלתי עד גיל 13 וחצי, אז זכינו לעלות ארצה לאחר המתנה של 13 שנים לדרכון ואשרת יציאה מרומניה. בשנת 1948, רומניה הפכה למדינת חסות של ברית המועצות הקומוניסטית וזכויות רבות נשללו מאזרחיה, כולל תנועה חופשית וזכות לדרכון.

גרנו במרכז העיר ORADEA בבית שבעבר היה שייך למשפחה יהודית שמרבית בניה נספו בשואה. זה היה בית בעל 3 קומות ובו דירות גדולות ויפות אבל בגלל מצוקת הדיור שנוצרה הבעקבות מלחמת העולם השנייה, הדירות חולקו בין שתי משפחות. בבניין גרו 3 משפחות יהודיות. היינו 6 ילדים בבניין 3מהם ילדים יהודים. בכל משפחה יהודית היה ילד אחד בלבד, וגם זה היה נס. עד היום שלושתנו ביחסים קרובים כמו אחים.

לפני המלחמה:

לפני השואה בעיר הולדתי חיו 30 אלף יהודים שהם היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. רק 3,000 מתוך ה- 30 אלף הצליחו לשרוד ולחזור. שארית הפליטה, עודים עשנים. אני גדלתי בבית יהודי מסורתי ומאוד ציוני. הורי חינכו אותי לאהבת אדם, יושר, כיבוד ועזרה לזולת.

היהודים בעירי נפגשו בכל ערב שבת בבית הכנסת. באורדיה היו בתי כנסת רבים, חלקם קטנים וצנועים וחלקם גדולים ומפוארים. היה בית הכנסת אורתודוקסי וגם ניאולוגי שדגל במודרניזציה. הניאולוגים שמרו על הכשרות ועל השבת, הייתה עזרת נשים אבל היה עוגב גדול ומקהלה וקבלת השבת לוותה בשירה ונגינה. היהודים היו נפגשים לא רק בבתי הכנסת אלא גם על רקע חברתי. הייתה לכידות וסולידריות יהודית.

אבי היה חייט. הוא למד את המקצוע מגיל 12. התחיל כשוליה אצל חייט יהודי ושם למד עד שהפך לחייט מומחה שזה היה תואר חשוב ביותר כי זה איפשר לו חברות באיגוד החייטים. כל חייו הוא עבד כחייט, אהב את עבודתו וזכה להערכה רבה. אבא היה איש מוכשר מאוד. הוא היה ספורטאי מצטיין, רקדן מעולה, בעל קול ערב, בעל חוש הומור ומקובל מאוד בחברה. הוא היה אוטודידקט- קרא הרבה והיה בעל ידע נרחב בתחומים רבים. היה מכור לפתרון תשבצים והנחיל גם לי את האהבה לפתרון תשבצים וחידות.

אמי, אדית נאלצה לעזוב את לימודיה בגיל 13 כאשר אזור מגוריה עבר לידי הונגריה. הונגריה הייתה מאז ומעולם אנטישמית והיו בה וב 1938, הוציאה ממשלת הונגריה חוק האוסר על היהודים השכלה תיכונה ואקדמית באופן מוחלט. עד אז הייתה מכסה של 20% ליהודים בהשכלה גבוהה. בשנת 1938, סולקו היהודים כליל מלימודים גבוהים. בעקבות כך נשלחה אמא לבודפשט, בירת הונגריה לחיות עם אחיותיה שכבר התגוררו שם. רופא עור יהודי קיבל את אמא לעבודה ולימד אותה קוסמטיקה רפואית ואיפור.  הוא גם השלים לה את ההשכלה התיכונית, לימד אותה גם ביולוגיה, כימיה ואף כיצד לרקוח קרמים ולקים.

מהלך המלחמה:

מלחמת העולם השנייה פרצה באחד ספטמבר 1939, כאשר גרמניה תקפה את פולין וכבשה אותה תוך יומיים. מצב היהודים בכל אירופה הלך והחמיר. אבא שלי עדיין היה באורדיה ואילו אמא הייתה כבר בבודפשט. מצב יהדות הונגריה הלך והחמיר. היהודים לא יכלו לעסוק במקצועות חופשיים- רפואה, הנדסה, משפטים וכו', הם סולקו כליל מבתי הספר והאוניברסיטאות, בעלי העסקים ורכוש נאלצו לקבל "שותפים" לא יהודים לעסקיהם בעבור פרוטות ובכך מרבית רכושם נגזל. כספיהם בבנקים הוקפאו. מי שהצליח להוציא כסף לחו"ל לפני פרוץ המלחמה היה בר מזל.

ההונגרים התחילו לגייס את הגברים היהודים לעבודות כפיה בתוך שטח הונגריה וכשהצבא ההונגרי הצטרף למלחמה בשנת 1942, ההונגרים הגבירו את גיוס הגברים היהודים לעבודות הכפייה וסיפחו אותם לגדודים ההונגרים שנשלחו לחזית הרוסית. אבא שלי גויס בשנת 1942, לגדודי העבודה וסופח לגדוד הונגרי. ערב צאתם לחזית המג"ד ההונגרי העמיד אותם למסדר על רציף הרכבת ואמר להם בצרחות: "יהודונים, אני מוציא עכשיו 800 יהודונים איתי ואני מבטיח לכם שאיש מכם לא יחזור הביתה בחיים". הוא לא טעה בהרבה –  עם תום המלחמה שרדו 8 יהודים מתוך ה- 800. 99% נרצחו במלחמה. הם לא נהרגו כי הם לא לחמו עם הצבא ההונגרי אלה שימשו בשר תותחים. ההונגרים העלו אותם על שדות מוקשים כדי לפוצץ את המוקשים כדי שהחיילים ההונגרים לא ייפגעו. הם לא דאגו להם למזון וללבוש, עינו אותם, ירו בהם על כל עברת משמעת אמיתית או מדומה, קלה כחמורה.

תום המלחמה:

לאחר המלחמה אמא עבדה קצת במקצוע אך אחרי שאני נולדתי אמא הפסיקה לעבוד וניהלה את משק הבית והקדישה את מרבית זמנה לגידולי וחינוכי. אחרי שעלינו ארצה אמא עבדה כשנתיים במקצועה, קוסמטיקה כדי להשלים את פרנסת המשפחה. אחר כך הייתה כבר חולה מכדי לעבוד.

הייתי בת יחידה. הוריי נישאו בשנת 1946 וכעבור כשנה אמי ילדה בחודש התשיעי להריונה ילד ללא רוח חיים. הרופאים אסרו עלייה להביא עוד ילדים בגלל שלבה נחלש מאוד בשואה. למרות זאת אמא לא ויתרה על ילדים, לטענתה לא יהיה טעם בהישרדותה אם לא תקים דור המשך. למרות שהיה ברור לאמא שלידה משמעה גזר דין מוות עלייה,  אמי נכנסה להריון ילדה אותי. ברור שהייתי אהובה מאוד על הורי, הייתי בבת  עיניהם אך עם זאת גידלו אותי לחיים, הייתה משמעת בבית, היה חינוך לכבוד ולא הייתי מפונקת, דבר שמשמש אותי כל חיי. האהבה של הוריי הפכה אותי לאדם חזק, יציב ויודע להעניק הבנה ואהבה לזולת.

ילדותי:

גדלתי והתחנכתי בעיר הולדתי אורדיה.

מאז שהייתי בת שנתיים אמא שלי הייתה חולה מאוד. היא סבלה מאי ספיקת לב, כפי שניבאו לה הרופאים. לבה החלש ממילא ניחלש עוד יותר בלידה שלי. היה זה מחיר שהיא הייתה מוכנה לשלם אותו בשביל המשכיות הדור היהודי.

מסיבה זו הכניסו אותי למעון יום משעה 8 בבוקר עד 5 אחר הצהריים. אני זוכרת שאבא היה לוקח אותי בבוקר על האופניים ומחזיר אותי באותו אופן בסוף היום. בחורף הקר אבא היה עוטף אותי היטב, היטב ולוקח אותי על מגלשת שלג. למען האמת הוא נהג לעשות זאת גם כשלמדתי בבית הספר והייתי כבר ילדה די גדולה. באותם ימים לא היו עוד בגדים טרמיים כמו היום אבל היו אמצעים מסורתיים להתגונן. אבא היה מלביש לי גטקס ומעל מלביש לי מכנסים חמים מאוד, גופייה חמה, חולצה חמה מעל, את רגלי היה עוטף בכמה שכבות של נייר עיתון מעל זה גרב חמה, נעל גבוהה חמה ומעל הכל תלבושת בית ספר שכללה שמלה, סינר שחור, על שרוול השמלה שרוולית שחורה שתגן משפשוף השמלה באזור המרפקים. ועל כל זה מעיל חורף עם פרווה בפנים, כפפות חמות ובתוכן תפוח אדמה חם אפוי בתנור. על הראש כמובן כובע מחמם.

עד כיתה ד' למדתי בבית ספר יסודי ומכיתה ד' – ז' למדתי בבית הספר הטוב ביותר בעיר, עמנואל גוז'דו,  שעד היום נחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר ברומניה. זה היה בית ספר רומני ולמדו בו ילדים יהודים רבים. דרישות הכניסה לבית הספר היו גבוהות מאוד בייחוד במקצועות ריאליים. זו גם הסיבה שאוכלוסיית בית הספר כללה כל כך הרבה יהודים. ליהודים הייתה מסורת למידה והחינוך נחשב לערך חשוב ביותר וכמובן היהודים נאלצו להצטיין כדי לשרוד. בכיתה שלי למדו 44 תלמידים מתוכם 11 יהודים. היינו מלוכדים מאוד, כמובן גם ההורים היו ביחסים טובים מאוד אבל גם הקשר עם שאר הילדים היו קשרים טובים.

אומנם עם הילדים הלא יהודים המעטנו להיפגש על רקע חברתי. הייתה האנטישמיות גם אחרי המלחמה אומנם לא  גלויה, בעבעה בעדינות מתחת לפני השטח. בבית הספר התבטאה בדרישות המורים מהתלמידים היהודים. למשל אצל המורה לציור קשה היה לילד יהודי לקבל מילה טובה או מילת עידוד. אצל המורה לאנגלית הילד היהודי היה צריך לדעת את החומר על 110 אחוזים כדי לקבל 90. למרות זאת. לרוב היחס היה הוגן והיו לנו מורים מהשורה הראשונה. אני חבה לבית הספר הזה ולמוריו את יכולת הלמידה הטובה שלי ואת הבסיס האיתן  בכל מקצועות הלימוד.

אבי נהג לספר רבות על מה שעבר עליו באותה תקופה, תמיד בהומור האופייני לו. תמיד ראה את החצי הכוס המלאה. הדגש בסיפוריו תמיד היה על הדרך שבה הצליח לצאת ממצבים קשים, מהדרך שבה שרד. הייתה לו מחט תפירה  אחת שהוא שמר עליה כעל בבת עינו, כאלו הייתה זו שקית של יהלומים ולא סתם מחט.  המחט הזאת פרנסה אותו ואף את חבריו. הכפריים הרוסים נזקקו לבגדים ולתיקונים ובתמורה היו חולקים ממעט מזונם עם אבא. אבא דיבר רבות בשבח הכפריים האלה, אנשים עם לב טוב.

כשהצבא הגרמני ובני בריתם הובסו ע"י הצבא הרוסי, ההונגרים ושאר חברי מדינות הציר הגרמני נסוגו. ההונגרים כמובן לכיוון הונגריה דרך רומניה וטרנסילבניה, האזור בו אבא שלי גדל. ההונגרי המשיכו לרצוח את היהודים שסופחו אליהם ובגיהינום הנסיגה מצב היהודים היה גרוע עוד יותר. בהגיעם לכפר רומני, אבי עם כמה מחבריו הצליחו לברוח ואיכר רומני הסתיר אותם בעליית הגג עד של ביתו עד שההונגרים יצאו מהכפר. ואז אבי עשה את דרכו חזרה לאורדיה.

בתחילת 1945, לאחר שנתיים וחצי של גיהינום ומלחמת הישרדות קשה ואכזרית, אבא שב אל העיר בה גדל והמתין לשאר בני משפחתו בתקווה שלפחות חלקם ניצל.

הוא היה בין היהודים הראשונים ששבו לעיר מהשואה. הצבא הרוסי כבר שיחרר את האזור הזה מידי ההונגרים וחנה בעיר אורדיה וסביבותיה.

אמא שלי הגיעה לאורדיה עם הצבא הרוסי ושם הכירה את אבי.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

אוראדיה
היא עיר ברומניה במחוז ביהור (Bihor) שבטרנסילבניה, המשתרעת על שתי גדותיו של הנהר קרישול-רפדה (Crişul Repede,

ציטוטים

”הרופאים אסרו עליה להביא עוד ילדים, בגלל שלבה נחלש מאוד בשואה“

הקשר הרב דורי