מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של מרים גדול

מרים ורן בתמונה בעבודת הקשר הרב דורי
מרים ובעלה בחתונת בתם בשנת 1989
מהעלייה ממרוקו ועד בניית החיים והמשפחה בארץ

שם משפחתי המקורי (שם נעוריי) הוא בן-חמו. במרוקו היינו משפחה מאוד גדולה. אבא שלי היה איש מאוד מבוגר, כשאני נולדתי הוא היה בן 82. לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, חיתנו אותו עם אמא שלי שאז הייתה רק בת 16 ואז נולדתי. נולד לי גם אח קטן, אך הוא לא שרד לצערי הרב.

אחיי הגדולים מספרים שלאבא היו מכרות של כסף. אבני כסף, שהיו מייצרים מהם מטבעות כסף, היו בבית. האחים שלי ניהלו את העסק. היה לנו צי משאיות, והיינו מספקים סחורה לכל רחבי מרוקו.

הבית היה גדול מאוד. כל אח שהתחתן עבר לגור בבית, זה היה מעין קיבוץ שכזה. לכל אחד מהאחים היו הרבה ילדים, וכל ילד היה מקבל  חדר או שניים לפי הצורך. הבנים למדו ב"חדר" והבנות למדו בבית ספר. למדנו צרפתית בערב, בחדר לימוד תורה.

בגיל עשר שלחו אותנו במסגרת קבוצה מיוחדת לקונדרנס בצרפת. המתנו כמה חודשים עד שהיינו יכולים להישלח לישראל. התאכסנו בצרפת במבנים שהיו שייכים לגרמנים. הצרפתים היו מורחים לנו משחה צהובה ונותנים לנו כל מיני כדורים. האוכל היה מועט מאוד והיינו צריכים לחכות בתור ארוך כדי לקבל את המעט הזה. אחרי כמה חודשים, אמרו שיש אוניה שיכולה לשלוח אותנו לישראל. לאוניה קראו "לה-מרטין".

אחרי שבועיים בלב ים האנייה התחילה לטבוע. ביקשו מאיתנו לזרוק את כל מה שיש לנו והורידו אותנו עם סירות גומי בלב ים. אחרי כמה שעות האונייה התייצבה והעלו אותנו בחזרה. זו הייתה אניית מטען, שהובילה בדרך כלל סחורות. המסע לקח חודש עד שהגענו לארץ. סבלנו באוניה כאבים, הקאות, קור ומחסור במזון. כשהגענו לנמל חיפה, ב-15.12.1955, הזקנים שבחבורה נישקו את האדמה. האנשים שקיבלו את פנינו דחקו אותנו לאיזה פינה, שם הייתה משאבה גדולה וריססו אותנו. זה היה כדי "לחטא" אותנו. נשארנו בנמל עד הלילה, ובלילה העלו אותנו למשאיות. כל משאית נסעה למקום אחר.

תמונה 1

 

תמונה 2
  מרים בשנת 1956 בצילום של עליית הנוער

תמונה 3

     מרים בשנת 1958

לקחו אותנו לפוריה שליד טבריה. דחסו משפחות משפחות בקרוואנים. בכל קראוון הייתה מיטה מברזל, ושמיכה. לא היה שום דבר מלבד זה. אני הייתי עם בעלה של אחותי ועוד כמה בני משפחה, אבל החלטנו שלא נשאר בפוריה בתנאים האלה. היה לי אח שהגיע לחיפה  כבר ב1946, שגר בדירת חדר עם שמונה ילדים. הצטרפנו אליהם, כלומר היינו 16 איש בדירה אחת. הצפיפות הייתה נוראית.

כמעט ולא היה לנו אוכל. ניסיתי לחפש עבודה כדי לעזור למשפחה. מצאתי אשה, ניצולת שואה, שהייתה צריכה שיכבסו לה את הבגדים. כיבסתי עם הידיים, כי מכונות כביסה לא היו עדיין. בשנת 1956 פרצה המלחמה (מבצע קדש). שמענו על המלחמה, אבל לא ידענו בדיוק מה זה. לאחותי היה בן בצבא, חייל, והוא נפגע באוזניו. הוא נכה צהל היינו ממש מבוהלים כי לא הבנו מה הולך. פעם, באמצע הלילה, בן אחותי נשלח לבדיקה בביה"ח. כשהוא חזר, אחותי לא רצתה לפתוח את דלת הבית היא הייתה בטוחה שהבן שלה נפטר.

 

תמונה 4
 מרים עובדת בגן ילדים ברחוב הירדן עם הגננת מיכאלה ב1958

 

אני המשכתי לעבוד כדי להביא אוכל הביתה. בגיל 18 מצאתי עבודה כעוזרת גננת ברחוב הירדן בשכונת חליסה. עבדתי שם שנתיים דרך משרד החינוך. לאחר מכן הציעו לי לצאת לקורס גננות, כדי להיות גננת מוסמכת. מדובר בשלושה חודשי קורס, אבל לא היה לי כסף לשלם עליו. היו ימים שישנתי אצל אחותי, ולפעמים אפילו בספסל בחוץ.

התחתנתי בגיל 18. לאחר שנתיים התגרשתי. לא כלכך ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרבה פעמים היינו רבים עם הפקידה בלשכת העבודה, כי היא הייתה נותנת עבודה רק למי ש"נראה לה". הלשכה הייתה ברחוב החלוץ בחיפה. הייתי מתחננת שם שעות לעבודה והיא לא הייתה נותנת. התחלתי לשאול אנשים ולבקש עבודה. לבסוף, עבדתי בבנק הפועלים וגם בבי"ח רמבם. הייתי אפילו בעבודות של יומיים שלושה ולא ראיתי מהן כסף. בשנת 1965 ביקשתי מגיסתי שעבדה במפלגה שתסדר לי עבודה. היא הכירה מישהו שיש לו קשרים בלשכת העבודה והצליחו לסדר לי עבודה.

האישה שבלשכה אמרה לי להגיד שיש לי ניסיון במכבסה בעבר, למרות שלא היה לי. כשהגעתי למנהל המכבסה, הוא שאל אותי אם יש לי ניסיון, אמרתי לו שכן והוא אמר לי שהוא יודע שאני משקרת. אז התוודתי שבאמת אין לי ניסיון. שאלתי אותו אם לעזוב ואז הוא אמר לי להישאר מכיוון שהוא ראה שלמדתי מהר ואני אומרת את האמת. עבדתי במכבסה עד שנת 1967. בשנה זו, פרצה מלחמת ששת הימים ולא היה איך להגיע לעבודה. הודעתי למנהל שאני עוזבת, אך המנהל לא רצה שאעזוב. הייתי בהריון והייתי צריכה ללדת. תמיד המצב היה קשה והמשכורת בקושי הספיקה למכולת. אבל אמרתי תמיד ברוך השם הכל יהיה בסדר ועכשיו טוב לי, יש לי שבעה ילדים.

גם אחרי גם כל מה שאני מספרת היו הרבה דברים שאני אפילו לא יכולה לספר מרוב שהם קשים, כמו ניצול וכמו רעב וכמו הרבה דברים אחרים גם. יש לי תקווה שהילדים הנכדים והנינים לא יעברו את מה שעברנו ושהיה רק טוב כי אין לנו ארץ אחרת.

תמונה 5
מרים עם הנכדים שלה ושתי בנותיה ב2017

הזוית האישית

מרים: אני מאחלת לך בריאות והצלחה בחיים. ולמורה דינה המדהימה תודה על כך שהיא עוזרת ומשתדלת תמיד, באמת מיוחדת במינה.

רן: אני מאחל לך בריאות והצלחה בכל מקום שתלכי אליו ואמן כולנו נהיה מאושרים. אני חושב שהסיפור של מרים הוא סיפר מעניין והוא היה בתקופה שונה, בה היו יותר קשיים. זו תקופה בה לא הייתה עבודה, לא היה הרבה אוכל, וילדים בלי משפחות שהיה להם קשה. טוב שהצליחו לשרוד בזמנים האלה.

מילון

"קשה לעכל" שילדים צריכים לישון ברחוב
קשה לעכל - כלומר אי אפשר להבין למה זה קורה

ציטוטים

”צריך תמיד להאמין “

הקשר הרב דורי